Correspondence between Iraqi Government and President of the Jewish Community about Jewish Citizens
View interactive document pageThis item contains requests from the Iraqi government to the President of the Jewish Community about Baghdadi Jewish community members that have passed away or abrogated their citizenship. Correspondence also confirms citizenship, religion, and marriages. There is legal paperwork regarding the endowment of Ezra Menahem Daniel. Included is an unrelated part of a book with commentary on the Talmud.
رئاسة الطائفة الموسوية في بغداد الرقم ط/ ٤٨٣ / ٧٧ التاريخ ١٤ / ١٢ / ١٩٧٧ [Marginalia] ⟦٨٣⟧ الموضوع / .................................................................... الامانة العامة للاموال المجمدة المحترمة الحقوق بعد التحية اشارة الى كتابكم المرقم ٣٥٨٣٣ و المؤرخ ١ / ١٢ / ١٩٧٧ ، ليس لدينا معلومات عن ورثة خضوري يعقوب يوسف بقال . و تفضلوا بقبول فائق الاحترام . [Signature] ⟦signature⟧ [Signature] ع. رئاسة الطائفة الموسوية [Stamp] ⟦illegible⟧
بسم الله الرحمن الرحيم الامانة العامة للاموال المجمدة العدد / التاريخ / / ١٩٧ حقوق / حقوق [Stamp] رئاسة الطائفة الموسوية [Stamp] ⟦illegible⟧ [Stamp] التاريخ ⟦illegible⟧ [Stamp] العدد ⟦illegible⟧ مديرية ضريبة الدخل العامة / التركات م / المتوفي خضوري يعقوب يوسف بقال نشيركم الى كتاب مديرية ضريبة دخل محافظة واسط عدد ٣/ك/٢٣٣٣ في ١٤ / ١١ / ١٩٧٧ ونرجو اعلامنا النتيجة . صورة منه الى / مديرية ضريبة دخل واسط - كتابكم اعلاه للعلم مراقبية الاموال المجمدة في واسط - نؤكد كتابنا ٢٣٧٦١ في ٢ / ١١ / ١٩٧٧ ونرجو متابعة تحرير تركة المتوفي اعلاه واصدار القسام الشرعي له وتزويدنا بنسخة مصدقة منه واعلامنا . املاك المحافظات / تثبيت الملكية / الحاقا بكتابنا اعلاه والمتعلق بالقطعة ١٠٤ / ٢ مقاطعة ٢٨ ⟦حويف⟧ صورة للعلم رجاء . رئاسة الطائفة الموسوية / بغداد / نشيركم الى كتاب مديرية الجنسية العامة / الهويات ١١٢٨١/٦٨٣ في ١٤ / ١١ / ١٩٧٧ ونرجو سرعة تزويدنا بالاستشهاد الخاص باسماء ورثة المتوفي اعلاه ومحل وفاته وبالسرعة المستطاعة رجاء . الحقوق / الاضبارة / ٥٣١ للعلم اوراق الحقوق / للحفظ التركات / للتعقيب [Signature] ع/ الامين العام [Signature] ⟦illegible signature⟧ [Marginalia] ليس له سيارات ⟦...⟧ ورشة [Marginalia] سميرة ٣٠ / ١١
٤/٢١٢ بسم الله الرحمن الرحيم الامانة العامة للاموال المجمدة العدد / التاريخ / / ١٩٧ الحقوق / الحقوق [Stamp] ١٩١٩ [Stamp] ٩٧٧/١٢/١٨ مراقبة الاموال المجمدة في محافظة واسط م : المتوفى خضوري يعقوب يوسف بقال كتابكم ١٨٤٦٥ في ١٩٧٧/١١/١٥ يرجى ملاحظة كتابنا ٢٥٥٤٤ في ١٩٧٧/٨/١٤ الذي طلبنا فيه الى امانة الحسابات في الامانة العامة صرف سلفة قدرها / ٢٥ دينار الى مراقبية الاموال المجمدة في محافظة واسط وتسوية السلفة المذكورة بعد تقديم الوصولات المؤيدة للصرف والمقدمة من قبل السيد صائل سباهي حسن اجوره نتيجة لمرافقته لجنة الكشف في مديرية ضريبة دخل محافظة واسط ومتابعة استخراج القسام الشرعي للمتوفى اعلاه فنرجو ملاحظة ذلك واجابتنا . [Signature] هـ / الامين العام [Signature] ⟦illegible⟧ صوره منه الى /- الحسابات / بالاشارة الى كتابنا اعلاه للعلم رجاء املاك المحافظات / تثبيت الملكية - الحاقا بكتابنا ٣٥٨٣٢ في ١٩٧٧/١٢/١ للعلم رجاء رئاسة الطائفة الموسوية / بغداد - نؤكد كتابنا ٣٥٨٣٢ في ١٩٧٧/١٢/١ ونرجو تزويدنا بالمطلوب وبالسرعة المستطاعه . الحقوق / الاخبار / ٥٢١ للعلم [Marginalia] اوراق الحقوق ⟦باسم⟧ ورثة حليمه ١٢/١٤
رئاسة الطائفة الموسوية في بغداد الرقم ط / ٤٧٦ / ٧٧ التاريخ ٣٠ / ١١ / ١٩٧٧ هاتف ٨٣٥٣١ [Marginalia] ٤/٢١٢ الموضوع / الامانة العامة للاموال المجمدة المحترمة الاسقاط بعد التحية اشارة الى كتابكم المرقم ٣٣١٧٢ والمؤرخ ٢٦ / ١٠ / ١٩٧٧ وكتابكم المرقم ٣٥١٧١ والمؤرخ ١٧ / ١١ / ١٩٧٧ ان المرحوم ساسون صالح خليل توفي في هيست بتاريخ ٢٥ / ٥ / ١٩٧٦ ونؤيد ما جاء بكتاب مديرية الجنسية العامة / المهجرات ان ورثة المتوفي هم فقط ما جاء بالكتاب المذكور . وتفضلوا بقبول فائق الاحترام . [Signature] ع. رئاسة الطائفة الموسوية صورة منه الى :- مديرية الجنسية العامة المحترمة / للعلم رجاء .
[Marginalia] ٤/٢١٣ بسم الله الرحمن الرحيم الامانة العامة للاموال المجمدة الحقوق / الاسقاط العدد / ٣٥ (٧١) التاريخ ١٧ / ١١ / ١٩٧٧ [Stamp] ١٨٩٥ [Stamp] ٢٤ / ١١ / ٩٧٧ امانة املاك المحافظات / تثبيت الملكية م/ ورثة يهودى الحاقا بكتابنا المرقم ٣٣١٧٢ في ٢٦ / ١٠ / ١٩٧٧ اعلمتنا مديرية الجنسية العامة/الهويات بكتابها ٦٥٩ / ١١١٦٩ في ١٣ / ١١ / ١٩٧٧ بانه لدى التدقيق عن ورثة اليهودى المتوفي ( ساسون صالح خليل ) تبين ما يلي :ـ ١ـ زوجته ( ملكه خضر هارون ) لازالت محتفظه بالجنسية العراقية في الوقت الحاضر ٢ـ اولاده / نجاح ساسون صالح خليل } لازالوا محتفظين بالجنسية ٣ـ = = = سليم } العراقية في الوقت الحاضر ٤ـ / مقبوله داود هارون / من الزوجة الثانية ) وقد ايدت مديرية جنسية ( نعيمه عزرا موسى ) } الانبار وجودهم في هيت ٥ـ سليمه ساسون صالح خليل ـ متوفيه بتاريخ ١ / ٦ / ١٩٧٢ بموجب شهادة الوفاة المرقمه ٤ / جلد / ٣٣٦٢ في ٨ / ٦ / ١٩٧٢ ٠ ٦ـ اخوانه / خليل عطيه صالح خليل } لازالو محتفظين بالجنسية العراقية في الوقت ٧ـ / سنيه = = } الحاضر وقد ايدت مديرية جنسية الانبار وجودهم ٨ـ / أشير = = } في هيت ولا تعلم ان كان هناك ورثة اخرين من عدمه ٠ [Signature] ع٠ الامين العام [Signature] احمد شاكر نسخه منه الى :ـ رئاسة الطائفه الموسوية/ بغداد / نؤكد كتابنا ٣٣١٧٢ في ٢٦ / ١٠ / ٩٧٧ راجين تزويدنا بكافة المعلومات المتوفره لديكم عن اليهودى المتوفي اعلاه مع تزويدنا بالقسام الشرعي الخاص بورثته او رقمه آملين سرعة الاجابة ٠ مديرية الجنسية العامة/ الهويات / كتابكم اعلاه للعلم رجاء ٠ امانة الحقوق / الاسقاط / الاضبارة ( ٨٨١ ) للتعقيب خالد / ١٦ / ١١ / ٩٧٧
4/212 الامانة العامة للاموال المجمدة الحقوق / الاسقاط بسم الله الرحمن الرحيم العدد / ⟦2712⟧ / ⟦illegible⟧ التاريخ / 23 / 10 / 1977 [Stamp] رئاسة الطائفة الموسوية [Stamp] رقم خاص 2/1873 [Stamp] التاريخ 27 / 10 / 1977 مديرية الجنسية العامة / الهويات م / ورثة يهودي اشارة لكتابكم المرقم 659 / 10244 في 15 / 10 / 1977 يرجى اعلامنا باسماء ورثة اليهودي المتوفي ساسون صالح خليل وحالة جنسيته كل منهم . [Signature] ⟦signature⟧ [Signature] ⟦شاكر⟧ [Signature] د/ الامين العام صورة منه الى / رئاسة الطائفة الموسوية ببغداد / يرجى تزويدنا بكافة المعلومات المتوفرة لديكم عن ورثة اليهودي المتوفي المذكور اعلاه مع تزويدنا بالقسام الشرعي الخاص بورثته او رقمه وتاريخه املين سرعة الاجابة . املاك المحافظات / تثبيت الملكية / هامشكم في 22 / 10 / 1977 راجين الانتظار لحين ورود الجواب الحقوق / الاسقاط / الاضبارة / 881 [Marginalia] صلاح 25 / 10 [Marginalia] 1977/10/25
בניהו פרק א' ראש השנה רח"ל שהוא חוקות שחר שכהן נברא המאורות כנ"ל כי שח"ר הוא אותיות רח"ם. גם ים לרמוז עוד בס"ד כי אדם השנה הוא ראש חודש וגם הוא יו"ט שנקרח שבת כמ"ש רז"ל ע"פ ממחרת השבת וספרו חמשים יום דהכתוב קורא ליו"ט בשם שבת, ולכן גם ביו"ט אומרים מזמור שיר ליום השבת, ור"ה ראש חודש שבת הוא רח"ם שמתגלה בו שם רח"ם לגרש החיצונים המקטרגים. גם אמרתי יום ר"ה הוא ראש חודש וגם הוא ראש שנה, ולכן ראש חדש שנה ר"ת רח"ם, והכל עולה בקנה אחד: ולפי האמור דבר"ה יתגלה שם רח"ם ששמו לגרש החיצונים והמקטרגים דהקשה לריכה לכך ע" הארת הבינה שהיא מגרשת החיצונים, לכן ביום ר"ה נפקדו ונזכרו שלשה צדקניות שרה רחל וחנה, אשר ר"ת שמותם הוא רח"ם שמתגלה ומאיר ביום זה, וכפקדה שרה תחלה כי היא ים לה קשר ואחיזה בשם זה יותר, דאות ה"א שבשמה יתחלף באות ח' באח ה"ע, וממילא שרה אותיות רח"ם, ולפי מ"ש הרב ז"ל לעיל בשם זה מסוגל לזכירה, לכן ביום זה שמתגלה בו הארת שם הנז' נזכרו ונפקדו שלשה צדקניות ההם כי שם זה הוא בסוד הזכירה. וכ"ל בס"ד הטעם זה נמי למה התנא ביום ר"ה ולא יוסף מבית האסורין, וגם פסקה עבודה מאבותינו במצרים, כי שם זה מכריז יעקב אע"ה וסגולתו להציל האדם מן הצרה כנז"ל, ונראה שם זה עולה מספר עבודת ה' שבו יצאו מעבודת פרעה ונכנסו לעבודת ה': שם. ל' יהושע אומר בניסן נברא העולם. בסה"ק בן יהוידע ח"ב הבאתי דברי רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות שכתב דלא פליגי שהם מדברים בענין העולמות הרוחניים, דר"א מדבר בחיצוניות העולמות ור"י מדבר בפנימיות, ומ"ש אח"ז הניח רח"א מנין שבחשו' נברא העולם שנאמר ויאמר אהים תדשא הארץ דשא שמציא ראיה לדבריו מפסוק המדבר בבריאת עוה"ז היינו כל אחד מביא אסמכתא בעלמא לדבריו ואין זו ראיה ממש, ושאר דברים דשקיל וטרי תלמודא בדבריהם שזה קם פליגי ונו" אין זה אלא דרך פלפול להגדיל תורה ויאדיר, דמפלפלין כפי הפשט הנראה מדבריהם, כך כתבתי שם בס"ד: ועתה לא' אומר מ"ש תניא ר"א אומר מנין שבתשרי וכו' ר"י אומר בניסן וכו' גם זה תלמודא קאמר לה לפי הנגלה מפשט דבריהם משמע דר"א יש לו להביא ראיה לדבריו כך, ור"י יש לו להביא ראיה כך אבל הם עצמם לא זכרו ראיות אלו בדבריהם, וגדולה מזאת מצינו בגמרא דחולין בדין נותן טעם בר נותן טעם דאמר תלמודא רב אמר אסור ושמואל אמר מותר, ומסיק תלמודא האי דרב לאו בפירושא אתמר אלא מכללא אתמר דההוא משחה דקערה של טח ואמר רב על השם יהיב טעמא כולי האי והשומע סברא בדעת רב מדבריו אלו על דין נ"ט בר נ"ט דס"ל אסור, וכן הכא קאמר תלמודא לפי פשט דבריהם נראה דר"א מוכיח ראיה מהאי קרא ור"י מביא ראיה מהאי קרא: והנה שם בסה"ק הנז' הבאתי דברי גורי האר"י ז"ל הם המקובלים שפסקו דברי ר"א ור"י באופן אחר והוא דההריון היה בתשרי, ולכן אומרים היום הרת עולם, והלידה בניסן, אך שם כתבתי דבריהם בקיצור וכאן אביא דבריהם כמו שהן בתוספת נופך, והוא כמו שיש לאדם בחינת עיבור ובחינת לידה, כן יש לעולם בחינת עיבור ובחינת לידה, והוא כי תחלה נברא העולם הזה בכח שאין נראה הגשמיות שלו לנראה עינים, ורק אם יבא אחר לאחוז בו מרגיש קצת מהותו ותופס איזה דבר בידו כאדם שמרגיש ברוח החזק בעת שמנשב עליו, אך אינו רואהו בעיניו, וזה היה בתשרי ואח"כ בניסן נקרם ונתגשם שנראית למראה עינים הארץ ומלואה, וזה הוא בחינת הלידה. והנה כשהאדם עודנו בבטן אמו אם יאמר אחד על אמו יש לה ולד בעולם הוא אומר אמת דהא כריסה בין שיניה ואם יאחז בבטנה ירגיש שיש בתוכה ולד, ואם יבא אחר ויאמר עדיין אין יש לה ולד בעולם, גם זה מדבר אמת מפני שעדיין הולד לא נראה למראה עינים כי אם מציאותו עתה היא בכח דוקא ולא בפועל, ולכן ר"א דחשיב לבריאת העולם בתשרי בריאה דבר אמת, ור"י דחשיב רק לבחינת הלידה שהיה בניסן בריאה ג"כ הוא דבר אמת: ועתה לא' מתני' שרבינו האר"י ז"ל והמקובלים הנז"ל פליגי, זה בודאי גם רבינו האר"י ז"ל יודע דדבריהם של המקובלים הנז"ל הם נכונים, ורק ידוע דכל מאמרי רז"ל יש להם בהם כונה על הסוד ויש להם כונה על הנגלה, ורבינו האר"י ז"ל לא ביאר לנו אלא הכונה שיש להם בסוד המאמר הזה שאמר ר"א מדבר בחיצוניות העולמות ור"י בפנימיות, גם יודע שיש להם כונה אחרת בדבריהם והיא בדרך הפשט, והוא כמ"ש המקובלים הנז"ל דשניהם מדברים בעולם התחתון, ואחד מדבר על עת העיבור שהיה בתשרי, ואחד מדבר על עת הלידה והאמור שהיה בניסן: והשתא לפי דברי המקובלים ז"ל שפרשו פשט דבריהם מדברים בעוה"ז התחתון, לכך ר"א מביא ראיה לדבריו שהיה בריאה של עיבור לעוה"ז בתשרי, ור"י מביא ראיה לדבריו שהיה בריאה לעוה"ז בלידה בניסן, ומה דשקיל וטרי תלמודא הוא לפלפולה להגדיל תורה ויאדיר: שם. בתשרי נברא העולם. מקשים למאי דאמרינן למייתי האי קרא דכתיב קחו דברים, ובסה"ק בן יהוידע תרצתי בס"ד בזה ע"פ. ועתה נ"ל בס"ד דקשיא ליה איך אומר היום הרת עולם ומי זכותי ומי עודנו חי, כי כיון דעודנו חי נמצא לא מלאו עדיין ימיו ואיך אומר מלאו דהול"ל ימלאו, לכן הביא פסוק את מספר ימיך אמלא, לומר קצבת הימים יהיו מלאים עד סוף היום כולו דאין היום נחשב מלא אלא עד סופו ולא אמרינן בזה מקצת היום ככולו, ולכן כיון שנפטר מרע"ה ביום שבת בשעת מנחה כי לכן אומרים צדקתך במנחה וכמו' בזוה"ק, נמצא לא השלים את היום ההוא כולו, והכתוב אומר את מספר ימיך אמלא שיהיה היום מלא והיינו עד סופו ממש, על כן מוכרח לומר דאותו היום שנפטר בו מרע"ה אינו נחשב עם מספר ימים הקצובים כיון דאינו יום שלם, ולהכי מוכרח לומר הכי קאמר להו ביום השבת היום מלאו ימי ושנותי, ר"ל כבר מלאו מאתמול, כי היום הזה יפטר באמצעו דאינו נחשב בכלל קצבת הימים שלו שלא היה יתר על הקצוב כיון דאינו יום שלם: דף י"ב. ומתוך פשוטו משמע שיהיה הקב"ה מחשב בהליכות ומעלה מזל כימה ביום. קשה לר"ח דס"ל היה זה בחשוון שיתרגז ביותר לעלות מזל כימה ביום איך אומר דנעשה חידוש שלא כמנהגו של עולם שהעלהו ביום והלא זה טבעו ומנהגו שעולה ביום. ונר"ל בס"ד אע"פ דבחשוון מזל כימה עולה ביום אין כניסתו לעלות אלא בסוף היום כמ"ש רש"י ז"ל, והקב"ה שינה מנהגו והעלהו בתחלת היום יען כי המבול בא בסוף היום אלא התחלתו דהיה בעלומו של יום, דהא ילפינן דהיה המבול ביום מדכתיב בעצם היום הזה בא נח וכו'. וידוע נח לא נכנס אלא עד שראה המבול יורד וכמ"ש רז"ל, וידוע כל היכא דכתיב בעצם היום היינו ר"ל בעצומו של יום שהוא התחלת, וכמ"ש רז"ל ע"פ בעצם היום הזה נימול אברהם ושמעט בזה דורשין מקרימין למלות שעימול בהתחלת היום: ברם הא קשיא דבגמרא מקשי לר"ח מאי טעמא וקשה והלא ודאי שינה דכימה דרכו לעלות בסוף היום והעלהו בהתחלה היום. ונ"ל בס"ד דהכין מלך זה שינה, אך ר"ח נקיט דשינה בתרתי חדא במזל כימה וחדא גבי מזלות
מו בשם ה' נעשה ונצליח. ליקבה"ו ראש השנה פרק ראשון. דף ב'. מנא הוא סיחון הוא ערד הוא כנען. נ"ל בס"ד שלשה שמות לו שנקרא בהם הם ר"ת כשם שהוא דרגא דש זר, גם כל שמותיו אלו נדרשים לדעתו ולגנותו, והיינו סיחון אותיות ניסוח שהוא לשון העברה כענין הסח הדעת שניסחו השי"ת והעבירו ממלכותו וממקומו, וערד הוא ד' רע רמז לארבעה קליפות הרמוזים בארבע אבות נזיקין, וכנען הוא נע כן, והיינו כן ר"ל מושב כמו' במלכים שסופו היה נע ונד ממקומו ומעירו וירשו בני ושרש את חילו וישבו בה וגבר ירבה : דף ח'. לא היו עבדים נפטרין לבתיהם ולא משתעבדין לאדוניהם. נ"ל בס"ד עד"ז היתה החירות והגאולה לישראל ביו"מ, כי בר"ה פסקה העבודה מאבותינו ובניסן יצאו ממצרים, נמצא מתשרי ועד ט"ו ניסן לא נפטרו ויצאו לחירות שלימה ממצרים, אלא עודם במצרים אך לא היו משועבדים שם, וכיוצא בזה יהיה לעתיד בגאולה העתידה להיות בב"א, דכמה שנים קודם הגאולה יהיה חירות לישראל (הגל'יחלת) חזקה בכמה דברים שיהיה להם מעלה וכבוד כמו הם בני מלכים, וגם לא יהיו נגשין לגמרי וכשיבא מלך המשיח בב"א יהיה חירות ממש ויהיו ישראל מלכים וישובו לחללם ולמולדתם ה"א חרן ישרש : דף י"ד. בתשרי נברא העולם, בתשרי נולדו אבות בתשרי מתו אבות. מקשים למה לא כללינהו בחדא בבא, דהול"ל בתשרי נברא העולם ונולדו האבות ומתו. ובשט"ק בן יהוידע תרצתי על זה ע"ש. ועוד נ"ל בס"ד דאי הוה כייל להו הכי, הוה אמינא כל השלשה דברים ההם היו ביום אחד, שביום שנברא העולם נולדו האבות ומתו, ומחמת דלא הוה הכי דקי"ל לתנא נולדו ביום א' ומתו ביום אחר, ומ"ש רז"ל הקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים וכו', כבר ביארתי בזה דבר נכון בס"ד במ"א ולהכי נקיט להו בתלתא בבי ללמד דכל חדא הווה ביומא חדא : ועוד נ"ל בס"ד דנקיט בתשרי בכל חדא וחדא לרמוז לפי דרכו ענין אחר, והוא דידוע שיש שני שי"ן בתפילין חד בתלת רישין וחד בארבע רישין, ופרשתי בס"ד טעם לזה דמצינו בפ"ק דאבות שמעון הצדיק אומר על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל ג"ח, ובסוף הפרק אומר על ג' דברים העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום, וקשה אמאי כד רשב"ג מן ג' דברים שאמר שמעון הצדיק ונקיט תלת אחרים, ותרצתי בס"ד דשמעון הצדיק נקיט על עמידת השמים שצריך לה ארבעה עמודים לרוב מעלתה, ולהכי נקיט שלשה שהם ארבעה כי חד מנייהו הוא גמילות חסדים תרתי משמע דלא אמר על החסד לא חסדים והם חד חסד בגופו של אדם וחד בממונו, נמצא הם ארבעה עמודים, וכנגד זה שין דתפלין דארבע רישין, אך רשב"ג דבר בקיום הארץ דסגי לה בתלת עמודים שהם דין ואמת ושלום דאין לה חשיבות כמו השמים, וכנגד זה שי"ן של תלת רישין שבתפילין, ונראה דלרמוז שני שין הנז' במלת תשרי שהוא אותיות תרי ש', ועל זה אמר בתשרי נברא העולם כלומר בתרי ש' נברא, דעמידה של העולם שהוא כולל השמים והארץ. ואמר עוד בתשרי נולדו אבות דא מילתא אחריתי שרמז לפי דרכו ענין אחר, דכתב הרב תק"י ז"ל בשם ר"מ פרשת פנחס דף רמ"ו שי"ן בתלת אנפין בינה דעלה אתמר שלשה משמרות הוי הלילה, שי"ן דארבע אנפין לקבל מלכות דעלה אתמר ארבעה משמרות הוי הלילה ע"ש, נמצא יש שי"ן רומזת לבינה ויש שי"ן רומזת למלכות, וידוע דזווג עליון הוא בבינה וזווג תחתון הוא במלכות, ובשביל לידת האבות נעשה למעלה בספירות זווג עליון בבינה וזווג תחתון במלכות, וגם זה נרמז באותיות תשרי שהוא תרי ש' וזא"ח בתשרי נולדו אבות כלומר בתרי ש' שהם בינה ומלכות נולדו האבות : ואמר עוד בתשרי מתו זו מילתא אחריתי שרמז בה ענין אחר לפי דרכו, והוא דידוע סדר אבג"ד הוא אור ישר וסדר תשר"ק הוא אור חוזר, וכאשר נולד הצדיק שאבא נשמתו לעוה"ז, הנה ביאת נשמתו לעוה"ז שתהיה בחיותו בעוה"ז תהיה בבחינת בסוד אור ישר מעילה לתתא, אך כשנפטר הצדיק שחוזרת נשמתו לעלות למעלה שעולה מלתתא לעילא היא בסוד אור חוזר, וידוע מ"ש בתיקונים דתשרי הוא סוד תשר"ק שהוא אור חוזר, וז"ש בתשרי מתו אבות כלומר בתשרי שהוא תשר"ק אור חוזר מתו אבות שעלתה נשמתם מתתא לעילא בסוד אור חוזר, ובמלת התנא מלמדנו בכל בבא ענין אחר במלת תשרי, ולכן נקיט בתשרי שלשה בבי : שם. בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה. נ"ל בס"ד הטעם דבלשון נפקדו בר"ה דאיתא בספר נאוה תהלה על הקהלת במזמור קי"ט הגהה אחת בשם הרב מהר"ר יעקב ענתבי זלה"ה, דכתוב בספר שערי גן עדן דף ע"ג על פסוק רחש לבי דבר טוב שיש שם קדוש ומלא והוא שם רח"ש שמגרש החיצונים, וצריך כל אדם לכוין בשם זה קודם תפלתו בפעוט הקטורת והוא יוצא מס"ת ממולת טהור קודש והוא טוב ג"כ לזכירה. עוד כתב שם שמצא בספר מקור השמות כי' השם רחש מסרו יעקב אע"ה בעת פטירתו לבניו כדי להזכירו בעת צרה וממנה יושעו ע"ש. ובמ"ח כתבתי דהתחלת עשרת ימי תשובה שבהם מתגלה הארת הבינה הוא יום ראש השנה וסופם הוא יוס"ך, אך אין הגילוי של הארת הבינה בהתחלת יו"ד ימי תשובה שהוא יום ר"ה דומה לגילוי הארת הבינה בסופם שהוא יוס"ך, שא' הדמיון הוא כך דהתחלת יו"ד ימי תשובה דומה לאור השחר וסופם שהוא יוס"ך דומה לגן החמה, ואמרתי בר"ה שהוא שחר שבו מתגלה אור הבינה כמו אור שחר יתעורר ויתגלה שם זה הנקרא רח"ש בניהו פרק ד' ה' ביצה שלו שהוא מלך אביון וזמן, דהא כתב הרב אמת ליעקב גיטין ו"ל מערכת הטי"ן של מצוה שערים אות י"ט בשם הגאון מוהר"ן ז"ל דהגמר כוח ממזר, שבשהלביאה תובעת לחרי להשמים מהצייסת ממנו וסופכת פניה לקיר ועומדת כך שיעור זמן מה עד שיעבור החרי ויראה אותה וישכב עמה, ולפעמים יזדמן דקודם שיעבור החרי יעבור חזיר היער ויבא עליה ויולד מהם נמר שהוא עז פנים, ולכן כל מי שיש לו עזות פנים יש בו חשש ממזרות, וזהו הגמר דקליפה וכו' ע"ש. נמצא עזות הנמר באה לו מכח יחוסו שהוא הממזרות שיש בו, ולכן לא הזכיר הנמר כאן, כי כאן איירי בעזות מלך מבעס ומוגס : פרק רביעי. דף ל"ב. כל המנפץ למלתן חבירו. בסה"ק בן יהוידע ח"ב פרשתי בס"ד דוקא המנפה למלתן, כגון שחבירו הבטיחו מה שישאר אחר אכילה יתן לו, כי כיון שהבטיחו על שיור זה יהיה ספק, דשמא לא ישיירו כלום, אבל אם הבטיחו לשלוח מקדירתו אין בזה ספק כי בקדרה ודאי יש וכאשר לוקחין מן הקדרה להביא על השלחן מניחין גם בשבילו, דהתבשיל עדיין לא נאכל ממנו כלום, וכיון דודאי יאכל אין עולם חשך בעדו, כך היה כונתו כמ"ש שם, והדברים הוכחו שם בקיצור : והא דנקיט לשון חשך. נ"ל בס"ד דארז"ל בגמרא דשבת גימל דלת גמול דלים ומ"ט מהדר אפיה הדלת לגבי גימ"ל שכן דרכו של גומל דלים לההדר אפיה שלא יבוש העני ממנו, נמצא אותיות גימל דלת הם שייכים לעשיר בעל השלחן שהוא גומל דלים, והנה בשני אותיות גז יש אות ל' והיינו דאות למ"ד דאשר זקוף למעלה מעל האותיות וזה מורה אות ל' של גימל מ"ש מוגבו המלך להביאו גנזו למטה ואני גמתי למעלה, ואות ל' השני אשר באות דלת יש בו רמז למ"ש עוד מוגבו המלך להביאו גנזו במקום שהיה שולטת בו, ואני גמתי במקום שאין היד שולטת, כי כל גבוה אין יד שולטת בו. נמצא יש שני ל' באותיות גימל דלת הרמוז על העשיר שהוא גומל דלים שרמוז בהם יתרונות הנז', וזה המנפה על שלחן אחרים שאין לו שלחן משלו יחסר לו אות ל' מן שלחן כנגד חסרון אות למ"ד של גימ"ל, וגם יחסר מספר ל' שהוא כנגד ל' השני של דלת מן מספר נון דשלחן, נמצא אותיות שלחן נעשו אצלו חשך, ולז"א עולם חשך בעדו : פרק חמישי. דף ט"ל. חמשה דברים נאמרו בגחלת. קשה הול"ל ששה דברים, דהא איכא דבר אחד האמור בירושלמי מברכין בורא מאורי האש על השלהבת ואין מברכין על הגחלת. ונ"ל בס"ד דהכא מנה דברים שהם חשיבות בגחלת וגריעות בשלהבת דאין בה ממש, אבל ענין זה דמברכין להיפך שהוא גריעותא בגחלת ועדיפות בשלהבת, ולכן לא מנה זה עם חמש הנז' : דף מ'. ת"ר אי הן מדבריות ואי הן בייתות. קשה למה האריך כ"כ והול"ל ת"ר מדבריות כל שיוצאות וכו' בייתות כל שיוצאות וכו'. ונ"ל בס"ד דלא תימא אי איכא באותו מנהג זה שיש להם שיוצאות ורועות חוץ לתחום ובאות ולנות בתוך התחום, אז אותם שיוצאות בפסח ורועות באפר ונכנסות ברביעה ראשונה חשובין מדבריות, אבל אי לית להו בהמות שיוצאות ורועות חוץ לתחום ובאות ולנות בתוך התחום, אז אותם שיוצאות בפסח ורועות באפר ונכנסין לעיר ברביעה ראשונה נמי חשיבי בייתות כיון דנכנסות ברביעה ראשונה, ועוד היינו אומרים דוקא אם באותו מקום אין להם בהמות שיוצאות ורועות באפר ואין נכנסים לישוב לא בימות החמה ולא בימות הגשמים אז זו שנכנסים לעיר ברביעה שניה חשיבים מדבריות, אבל אם יש להם בהמות שאין נכנסים לעיר לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, אז זו שיוצאות בפסח ורועות באפר ונכנסים לעיר ברביעה ראשונה נחשבים בייתות, ולכן נקיט תחלה לשון שלילה בשתם אי הן מדבריות ואי הן בייתות, כלומר בכל אופן שיהיה נחשבים זו מדבריות, ובכל אופן שיהיה נחשבים זו בייתות : ונראה לפרש דרך רמז בברייתא כי אנשי ישרש נחלקים לשני כיתות כת אחת הם תלמידי חכמים, ואלו נקראים מדבריות כי עסקם ומלאכתם בדיבור, וכמ"ש בזוה"ק בהקדמת בראשית דף יו"ד ע"פ מי ימלל גבורות ה' דבור דפליג ליה לשון דבור, כד"א ומדברך נאוה בהרים וזהו נקראים אישי טוהו וכו' ע"ש. וכת השניה הם בעלי בתים שהם העשירים העוסקים לצורך פרנסת בייתם, ואלו נקראים בייתות. ואמר מדבריות זו החכמים כל שיוצאות בפסח כלומר בפה סח דכתיב בבעלי תורה כי חיים הם למוצאיהם למוציאם בפה, ורועות באפר פרנסתם דלה ורזה מאד כמ"ש תהנה כד היה דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן ובתורה אתה עמל, וכן מצינו מפורש על כמה תנאים שהיה מאכלם פחות שבאוכלים ואין נהנים מהעוה"ז טוה"נ, ורחב"ד מאכלו קב חרובין משבת לשבת, וחזקיהו כט"ס היתה סעודתו ירק, וכן בכלבו רבן, וזהו באפר סעודה פחותה, או באפר בהפוך אתוון כפאר שיונקים מן התפארת בסוד ואתם הדבקים בה' אלהיכם, ונכנסות ברביעה הראשונה, כי ידוע ד' חלקים יש לתורה שהם פרד"ס, וכך סדרם לפי מעלתם הסוד רביעה ראשונה, הדרש רביעה שניה והוא בנגלה, והרמז רביעה שלישית, והפשט רביעה רביעית, ושלם גוף הם בחלק הנגלה והם מלבד שעוסקים בחלק הנגלה בשלשה הנז' ג"א גם נכנסים ברביעה ראשונה הוא חלק הסוד הנסתר, ואי הן בייתות זו העשירים בעלי בתים כל שיוצאות ורועות חוץ לתחום שעסקם בעוק"ז שהוא חוץ לתחום עסק התורה שנתנה לנו מן הבינה שהיא נקראת תחום חותם חומת כידוע, אך על ידי עסקם באמונה וגם מחזיקים ביד ת"ח באות ולנות בתוך התחום שיש להם חלק בעסק התורה, כמ"ש רז"ל עתיד הקב"ה לעשות צל וחופה לבעלי המצות עם בעלי תורה, שנאמר כי בצל החכמה בצל הכסף, שגם הם חלקם בחיים : ⟦line⟧
מה בשם ה' נעשה ונצליח ליקבה"ו ביצה פרק שני דף ט"ז. ר"א אין לו לאדם בי"ט אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה. הקשה הרב מהריק"ש ז"ל למה נכנס בלשון שלילה לומר אין לו לאדם בי"ט אלא וכו' והול"ל אדם בי"ט או אוכל ושותה או יושב ושונה ע"ש. ונ"ל בס"ד דאמרינן בסוכה דף כ"ז מעשה ברבי אליעזר שהלך להקביל פני ר"א רבו ברגל בלוד, א"ל אע"פ אינך משובתי ברגל, וקאמר התם טעמא משום שהיה ר"א אומר משבח אני את העצלנים שאינן יוצאין מבתיהם ברגל שנאמר ושמחת בחגך אתה וביתך ע"ש, ולכן אמר ר"א עצמו כאן אין לו לאדם בי"ט אלא וכו' שלא לכלול מי שאומר שהוא יש לו תענוג בטיול מביתו אלא להקביל וקרוביו דאינו רשאי בכך, וכן נמי היכא דהוא הולך לקבל פני רבו נמי ס"ל לר"א דאינו רשאי, דהא רבי אליעזר תלמידו היה, ועכ"ז א"ל הכי, וזו"א בלשון שלילה לא או אוכל ושותה אבל לטייל, או יושב ושונה בביתו : ברם י"ל למה נקיט יושב ושונה והול"ל או שונה. ונ"ל בס"ד דאמרו בגמרא גבי מרע"ה כשעמד בסיני תורה מפקב"ה שהיה לומד הקשות מיושב והקלות מעומד, ובזה נתיישבו המקראות, וכן צריכין ללמוד בבתיכ"נ ע"ש, וידוע דהקשות יש בהם טירחא גדולה ואיכא למימר לא ילמד קשות בי"ט משום טירחא, וכמ"ש גבי הלל דמותר תורה לתלמידים בשבת, ולכן אמר יושב ושונה ר"ל ישנה גם הקשות דצריכין ישיבה ודייקינן בישיבה : דף ט"ז. השואן מתנה לחבירו אין צריך להודיעו שנאמר ומשה לא ידע כי קרן עור פניו. קשה דילמא מרע"ה שלא הודיעו שאני, מפני שהיה מוכרח שידע בראיתו כי יראים ליגש אליו, ובודאי שה וא"ל הטעם כי קרן עור פניו, אבל אדם דאין סופו לדעת צריך להודיעו. ונ"ל בס"ד דיליף זה ממה שהוצרך הכתוב לומר ולפרש ומשה לא ידע כי קרן עור פניו, ומאי קמ"ל הא ודאי לא ידע מעצמו דאין אדם רואה הפנים שלו אם לא יגידו לו אחרים מה שרואין בו, לכן יליף דבא הכתוב ללמדנו דין זה דהנותן מתנה אין צריך להודיעו : והנה הטעם דהוה ס"ד שצריך להודיעו, כתב רש"י כדי שלא יהא חוטא ותוהה, ומסיק בא לו דבר זה, ועיין מהריק"ש מ"ש בכוונת רש"י ז"ל, ונראה דיש חסרון איזה תיבות בדפוס בדברי רש"י. ואלא עבדא נ"ל הא דאמר אין צריך להודיעו הכונה היא דאין צריך להודיעו בשביל מה נתן לו המתנה אם בשביל הנאה שקבל ממנו מכבר או בשביל העתיד או בשביל מוכרת אהבה, והכי דייק לישנא דאמר הנותן מתנה לחבירו, דמשמע דנותן לו להדיא שידע חבירו מי הוא הנותן לו, ויליף ממרע"ה דלא הודיעו השי"ת בשביל מה היה לו קירון פנים אם בשביל זכותו או בשביל כבוד ישרש : דף כ"א. א"ל טורחא פרח. נ"ל בס"ד מתחלה נמי לא הניחו לדבר אחר וגם לא הניח שקר מפיו, אלא אין כונתו לומר טורחא שהיה ר"ל עוף הטורח לא היה לשון עריבות, ולשון מליצה הוא דר"ל העריבות של גופי פרח ממני מחמת הטורח, ואין לי ישוב הדעת להשיב מילתא דצריך לה טעמא שצריך לעיין בה היטב : פרק שלישי. דף כ"ד. בחורלת חור מותרין בטלטול, בדפרח חור מותרין לקבל. קשה איך אמר דברים הפכיים. ונ"ל בס"ד דחורלת לא אמר מותרים בטלטול בפירוש אלא אמר כמ"ש במשנה שאמר ר"ג מותרין הם שלא שלחן רלוני לקבל ממנו, ושם דייקו הני מותרין בטלטול הוא, דאי בטלטול בלבד קשה איך דבר שאסור בטלטול יהיה מותר בטלטול דכיון דאסור בטלטול נעשה מוקצה, ועוד כיון דאסור בטלטול אם יטלטל חיישינן דילמא אכיל ליה, על כן ודאי מותרין באכילה קאמר, אך בדפרח פורח הדברים להדיא שאמר לעולם אסורין באכילה אך מותרין בטלטול משום כיון דספק מוכן הם לא החמירו בו כ"כ לאסרו בטלטול, ודי להחמיר לאסרו באכילה בלבד : דף כ"ה. לא יאכל אדם גס וכלב מולחן את מעליו. פירוש אם יאכל מראשו אין צריך להתעכב שם הוא יכול לאכול תכף, אבל אם יאכל מצד הדבוק בעלין צריך להתעכב עד שיחתוך העלין, ולכן אם אוכל מראשו מחזי כעסקי דהרואהו אומר שהוא אוכל מצד זה כדי לאכול במקרה : שם. כתרמוס זה ששולקין אותו ז' פעמים ואוכלין אותו בקנוח סעודה לא עבדינן ביה. פירוש הם עבדו ז' מיני ע"ז דמנה להו קרא ונמצא נטמאו בשבעה מיני טומאה, וטהרותיה של התרמוס הוא משל לטומאת הע"ז, והסליקה של התרמוס משל לפרענות ויסורין שהביא עליהם כדי שבזה היסורין הוסר מרירות הטומאה מהם ואכילת התרמוס אחר סליקתו הוא משל לתשובה שצריכין ישרש לעשות אחר בילת היסורין עליהם, ולו"א אפי' כתרמוס זה ששולקין אותו אכילת עראי אחר סליקתו שקנוח סעודה אכילת עראי היא לא עבדינן ביה, כי הני סלקתי אותם ביסורין כדי להסיר מרירות שבע מיני טומאה של ע"ז מהם דעי"כ יעשו תשובה גמורה של קבע והם אפילו תשובה קלה של עראי לא עשו אחר היסורין שהבאתי עליהם : שם. שלשה עזין, ישרש בעכו"ם, כלב בחיות. קשה והלא יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר, וא"כ כלן הול"ל נמר בחיות. ונ"ל בס"ד דהכא קאמר על אותם שהם עזים מצד טבעם ומזגם, אך הנמר עזותו מצד הכיסול שלו כג בניהו פרק ה' סוכה בח"י ויסקל סס לדכ"י, וכמ"ס כס"ד על מילמר לל תסי לן יחידי, וכזס פרסתי כס"ד ל"י וס' כית לחר תכנו לי ול"י זס מקוס מנוחתי : שם ע"ב. בשעה שכרת דוד שיתין וכו'. הנה רש"י ז"ל במצות הקהל נתקנה דוד הע"ה הגין שהיה מקום המזבח מן התהום היה אחר מיתת אחיתופל, ותירץ שכרת השיתין קודם שקנה, ועיין מהרש"א ז"ל שהרבה להקשות בדברי רש"י ז"ל ע"ש. ונ"ל בס"ד כי דוד הע"ה בעת שהשיג בחכמתו מקום המקדש בזמן שמואל הע"ה ע"פ טעם דיליף מן הכתובים בספר יהושע השיג ברוה"ק מקום המזבח שיהיה בחזקת רצועה של יהודה, אך לא הגיד ולא גילה זאת שלא יאמרו לכבוד עצמו הוא דורש שהוא משבט יהודה, ועוד לא היו מאמינים בדבר זה באומרם כל המקדש בחלק בנימין, ואיך לא יוכח גם במקום המזבח, ומי יכריחם לגלות מקום המקדש שיהיה בנוי סמוך ממש לאותה רצועה של יהודה כדי שיהיה המזבח בתוך רצועה של יהודה, על כן אע"פ שראה ברוה"ק בניין מקום המקדש ומקום המזבח שהוא בגורן ארוונה לא גילה דבר זה, וגם לא רצה לקנות הגורן כדי שלא לפרסם הדבר, ורק כרה השיתין כי אמר אולי לא אזכה שיתגלה הדבר בימי על פי הנביא שהמזבח יהיה בחלקו מקום כדי שאחפור ואכרה השיתין בידי, ואולי יהיה זה הגילוי ע"פ נביא בזמן שאחרי, לכן הקדים לכרות השיתין ולא גילה טעמו לשום אדם, והיה זה בזמן שאחיתופל עודנו קיים. ודע דלמ"ד שחלל השיתין נברא מששת ימי בראשית נראה שלא נשאר חלול אלא נסתם בעפר, ודוד הע"ה כרה העפר ופינהו מתוך החלל, והנה סוף דבר נסתבב שנתגלה הדבר שזה מקום המזבח, מפני שראה את המלאך עומד בגורן ארוונה והגיד הנביא בדבר ה' שצריך לבנות המזבח שם, ואז אמר דוד הע"ה לכל ישראל זה הוא בית האלהים וזה מזבח העולה לישראל, ולעולם הוא עצמו ידע דבר זה מקדם קדמתה וכרה השיתין שם וכאמור : דף נ"ה. בשלישי מהו אומר מי יקום לי עם מרעים ברביעי מהו אומר, בינו בוערים בעם, נראה לפ"ז של יוס סליסי וסל יוס רכיעי סס כמזמור לחד. וכ"ל הטעס כי סניסס ככחינת נפס סכיוס סליסי ססילת נפס מסכת סעכרס, ויוס רכיעי סכנס לנפס סל סכת קכלס, לכן סניסס ממזמור לחד : שם. בששי מהו אומר ימוטו כל מוסדי ארץ. פירש רש"י במזמור אלהים נצב בעדת אל, ואומר כל המזמור. נראה ודאי כאן ובכולהו יומי אומר כל המזמור כולו, וקח דנקיט התנא הני קראי, אע"ג דאין אז התחלת המזמור מפני כי כל אלו המזמורים אומרים אותם בגינון ארוך וחשוב מאד, ותוכנת הגינון הזה תחלתה נמוך, וכשיגיעו לפסוקים אלו אז עולה הניגון בקול גדול, כי מתחלת המזמור עד פסוקים אלו הם כמו פתיחה לניגון ודומה כאלו הניגון מתחיל מן פסוקים אלו, לכן מזכיר התנא הקריאה בראשי פסוקים אלו, דמכאן ואילך נשמע מתיקות הניגון ותוקפו, וקודם זה נקראים כמו פתיחה לניגון, כי כן יש ניגונים בניגוני המוזיק"א וכיוצא שהושה המנגן תחילה ניגון נמוך ופשוט קצת, ואח"כ מתחיל בעיקר הניגון ומתיקותו שעולה ומוריד בו מעלות רמות, וקים ליה להתנא דהכי הוה אותו הניגון של אלו המזמורים שם בזמן בהמ"ק שכך קבל מרבותיו : דף נ"ו. שבלגה לעולם חולקת בדרום וישבב בצפון. פירוש דרך הילוכן מבהמ"ק בסוף ימי עבודתם בו חולקין בדרום, והנכנסין לעבוד בימים שלהם חולקין בצפון שהוא מקום המשובח ועושין להם שבח בזה בשביל שהם נכנסין עתה לעבודת המזבח, וכמפורש במשנה הנכנסין חולקין בצפון והיוצאין בדרום. ולמה עבדה אמרתי סימן לדבר זה מ"ש בקבלת הולך אל דרום וסובב אל צפון, דידוע דעבודת המזבח מכונית בשם סיבוב דכתיב ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה', והיינו קודם עבודה צריך קדוש ידים מן הכיור, וז"א תחלה ארחץ בנקיון כפי מן הכיור, ואח"כ אסובבה את מזבחך ה' לעבוד עבודת מזבח, הרי מכנה כניסת הכהנים לעבודת מזבח בלשון סיבוב, וז"ש הולך אל דרום, פירוש מי שהולך ויוצא מבהמ"ק חולק אל דרום, אך הסובב שהוא נכנס לעבודת מזבח המכונית בלשון סבוב, זה הוא אל צפון שחולק בצפון לחיים : ⟦line⟧
בניהו פרק ד' ה' סוכה מד חסד. נ"ל בס"ד האי משפט על משפט על הצדקה עצמה כלומר יכיל דיין לכפוף את עצמו במצות הצדקה כי יאמר הנני הש"ת וכי יש לי כל, לכן מחוייב אני לתת צדקה מן ממוני, אע"פ שאין תובעים אותי, ואז יפריש צדקה מממונו, וזוהי צדקה זו תהיה מועלת מנחוס וקהלה ומכעס ועלבון, ותהיה מונחת אצלו בתורת פקדון, וכשיצטרכו הגבאים לגבות יתן להם מנמנה, וכמ"ש רבינו מאיר ' שפיר ז"ל בזה בפסוק ויקחו לי תרומה ע"ש. והנה אם יעשה כך והאי תהיה מצות הצדקה שלימה במעשה ודבור וכונה ומחשבה שהם כנגד ד' אותיות הוי"ה וארבע עולמות אבי"ע, וידוע כי המחשבה היא בסוד עולם האצילות, ומי שמחשבתו טובה ונכונה ממשיך שפע מעולם האצילות, וידוע שפע עולם האצילות הוא בסוד הוי"ה דמילוי יודין שעולה מספר חסד, וז"ש כל העושה צדקה ומשפט ר"ל משפט של הצדקה שיהיה הוא השופט לכפוף את עצמו במעשה הצדקה אע"פ שאין תובעין אותו, מובטח שיהיה זה שלם במצוה זו בחלק המחשבה, וכיון דהושלם אתי חלק המחשבה שה"ס אצילות חשיב כאו מלאו לעולם כולו חסד כי שפע האצילות הוא ע"י שם הוי"ה דיודי"ן שהוא מספר חסד : ובזה יובן בס"ד טעם שגדולה אותיות צדקה במילואם בזה ' צד"י דל"ת קו"ף ה"א אותיות המילוי הם יו"ד ל"ת י"ו א', וידוע בהאצילות הוא מספר אלפים, ונמצא שף' ידות הוא שפע האצילות, לרמוז הע"פ שהצדקה בעשיה עכ"ז הפועל שפועל וממשיך שפע מן האצילות שהיא שף ידות, וזהו יובן בס"ד מ"ש שמח אלמוד כל הבא לקפוץ קופץ, ר"ל כל הבא לקפוץ מעולם העשיה ששם הוא מקום מצות הצדקה קופץ לעולם האצילות להמשיך שפע שף ידות, ה"ל מה יקר חסדך שהיא ר"ל שפע האצילות שהוא נקרא בשם חסד ששם הוא הוי"ה במלוי יודין שעולה חסד הוא יקר ולאו כ"ע יכולין לקפוץ שם, יכול אף ירא שמים כלומר בעל יראת הרוממות שזה נקרא ירא שמים בחינת שיראה זו תתייחס לשמים ולא לארץ כידוע, כלומר גם בעל יראה זו תהיה הקפיצה לאצילות קשה ויקרה אצלו, ת"ל וחסד ה' הוא שפע האצילות שהוא בשם הוי"ה במספרו חסד אשר מהאצל מעולם ועד עולם, ר"ל מעולם האצילות עד עולם העשיה, הנה הוא מצוי אצל יראיו שו בעלי יראת הרוממות שיראתם תתייחס שיו יתברך ולא בשביל טובת עצמן, וזהו יראיו דייקא : ובאופן אחר נ"ל בס"ד כל העושה צדקה ומשפט מלשון משפט שתי הדרך, כלומר דרך ומנהג שלו כי הצדקה ומשפט ומנהגה שיעשנה בתכלית השמחה, ועוד מה שיתן לא יהיה נחשב לכלום בעיניו כדי שלא יתגאה בה, גם יחשוב כי משלו יתברך הוא נותן ולא משל עצמו, ועוד יתן כפי יכלתו, ואם יעשה הצדקה במשפטה אז נחשב לו זה המועט שנתן כנגד כל מה שנתנו הכל, וכאשר כתבנו באופן עשיר שנתן צדקה מרובה מאד וראה בחלום שמו כתוב בפנקס הצדקה בשמים אחר צדקה שנתן עני אחד שהוא דבר מועט, ותמה על הדבר והשיבו לו כהן החשיבות של המצוה לפי השמחה ולפי דעתו של אדם ומחשבתו, ולפי היכולת שלו, וכמ"ש מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו, וז"ש כל העושה צדקה ומשפט שלה כי עשתה כתקנה בכל הני מלי שאמרנו כאו מלאו לעולם כולו חסד, כלומר חושבים לו כאו נתן כנגד כל העושים כולם, שמח אלמוד כל הבא לקפוץ קופץ, ר"ל לקפוץ מסוף ותחתית הפנקס לראש הפנקס יוכל להשיג כן בנקל, ת"ל מה יקר חסדך שהיא, ר"ל זה החסד שהוא שלם המביאו לידי קפיצה זו הוא יקר ולאו כל אדם זוכה לכך, יכול אף ירא שמים ר"ל אדם שזכה ליראת הרוממות ג"כ קשה לו להשיג דבר זה, ת"ל וחסד ה' מעולם ועד עולם, ר"ל חסד שיוכל לעלות מעולם התחתון לעולם עליון הוא מצוי אצל יראיו בעלי יראת הרוממות וכדכתיב כו' : פרק חמישי. דף נ"ב. ואף הקב"ה תוהה עמהם שנאמר כי יפלא בעיני העם הזה גם בעיני יפלא. נ"ל בס"ד לפרש בזה רמז הכתוב, מורח תהלות עושה פלא, פירוש אנחנו מהללים אותך אשר אתה ג"כ עושה פלא עמנו שתפלא ג"כ לעינינו כדי להנחיתנו ולהראות לנו שאנחנו נצחנו במלחמת היצר הזה, אע"פ שבחינת מורך קבל : שם. אם פגע בך מנוול זה. נ"ל בס"ד קרי ליה מנוול כי אותיות מנוול הם אותיות לו מנו, ואותיות מנו בגימט' מ' שהו' סכום שנות ימיו שמושל עליך. ומ"ש בתחלה התעס, ולבסוף בקרבם, פירוש בתחלה כשהוא בסוג הלך תתעס לעסוק הדרך הישרה וללכת בדרך אחרת הרעה, ולבסוף כשהוא בסוג איש אז שוכן בקרבם שהוא בגימט' ומ"ש אבר קטן יש באדם, משביעו רעב מרעיבו שבע, נמצא אבר זה פעם רעב פעם שבע, ושני דברים אלו נרמזו בשמו שהוא אבר, והיינו א' לאבר בחילוף אטב"ח הוא ט' נמצא אבר היה אותיות רשע, ואם תחליף גם אות ר' של אבר ביודי"ן בשי"ן יהיה אבר אותיות שבע : שם. גדולה שנאמר מיקראות הללו נתמוטטו רגליהן של ישראל. נ"ל בס"ד שהכוונה דמיוחס בס"ת שלשה שמות שלאדם שהם ישרן יעקב ישורון, שהם לבן שרומזים לתשובה המלבנת עונות ישראל, ולכן לבן גי' אם אם שהיה כוללת תשובה מיראה זו הם תחלת מלכות, ותשובה מאהבה זו הם עלתה בינה, וז"א נתמוטטו רגליהן של ישראל, רגליהן רמז לתשובה שרמוזה בשוק שוקיים. חי נמי רגליהן רמז לחבר הרשעים המכונה בשם רגל כנודע שבו עיקר הגבורת התאוה של הילה"ר. וזהו דלא הביא רב אחא קרא של והסר את רוחי בקרבכם שהביא רב פפא, משום דס"ל זה נכלל באותו פסוק של והסירותי את לב האבן כי הוא סיום חומרו והסירותי וגמר היה זכר פסוק זה, ורב פפא אמר אף מהאי קרא דהוא סיום פסוק והסירותי שמעינן דבר חדש, דאמר יתן רוח חדשה שעל ידה יתגברו על החומר שלהם ולא יהיו נשמעים לילה"ר אע"פ שעודנו בשרם : דף נ"ג. אמרו עליו על הלל הזקן כשהיה שמח בשמחת השואבה. נ"ל בס"ד הלל הזקן היה מרכבה לנצח מרע"ה לכך חי ק"ך שנה כחיי מרע"ה כידוע, וז"ש אמרו עליו על הלל הזקן ר"ל אמרו על נצח מרע"ה שהיה על הלל הזקן שדברים אלו הם יוצאים מן נצח מרע"ה שהיה רוכב על הלל הזקן, ולכך היה אומר אם אני כאן הכל כאן, כי מרע"ה היה שקול כנגד ששים רבוא ישראל שהם שיעור לברך עליהם ברוך חכם הרזים, ואם אין אני כאן מי כאן כי א"א שיתקבצו כאן ששים רבוא ישראל ביחד במקום זה. ועוד נ"ל בס"ד אם אני כאן כלומר אין עבודה שלימה ותמה במחשבה שלימה לא רק מעשה שהיא במלכות שנקראת אני, אז הכל הוא היסוד כאן, שזוכים לעשות בזוג יחוד יסוד במלכות, אבל אם אין אני כאן, ר"ל עבודה שלימה שהיא מעשה ודבור וכונה ומחשבה ורעותא דליבא שהם מן כתר הנקרא אין עד המלכות הנקראת אם, אז מי כאן עושים זווג עליון של בינה הנקראת מי : שנ. קרא הגבר תקעו והריעו ותקעו הגיעו למעלה עשירית תקעו והריעו ותקעו. נמצא בעזרת ישראל תוקעין במעלה א' כי תחלה עומדים בשער העליון במעלה הא' וממתינים שם עד שקרא הגבר ואח"כ תוקעין במעלה עשירית. ונ"ל בס"ד הטעם שתוקעין במעלה א' ובמעלה יו"ד לרמוז כי בשמחת השואבה ששואבין מים ממעינים השנים, ועי"כ יחידו אותיות א"י דשם אדני"י שהם חסד באותיות ד"ן דשם אדנ"י שהם דין, וזהו יתחברו ד"ן בא"י בניהו פרק ד' סוכה מוכרים בה כריות וכסתות של בני אדם כמו סוסים וחמורים וכן עשה וחזר לעיר אביו, ויאמר לאביו עוד לא אלך וישמח אביו על שחזר בנו לשלום, ויחבקו אביו ואמו את הנערה ההיא ויגדלוה אצלם כמו בתם ממש, והנערה היתה יפת תואר מאד וגם בעלת שכל נפלא ויודעת כמה לשונות וגם לשון חכמי העיר ההיא יודעת. ומספר להם איך היה בת מלך מן המלכים אשר במדינת הים, וע"י מלחמה שבו אותה והיא יחידה לאביה ואמה, ואז חשבו אותה מכלוף לזה האדם והביאה לעיר קושטא למכרה. ובראותה מנהג ושרץ היה לה האבה בדת ישרא מאד ותבקש להתגייר וגיירו אותה כדת וכהלכה וכאשר, נעשה בן שמונה בן עשרים שנה התחתנית בת י"ז שנה, וקבצו קהל להשיא את בנו יחידו חנם, והזקינן בדעתו להשיא לו את הנערה הזאת כי לא יש כיופי שלה ולא יש בעלת שכל בעולם כמוה ושלימה בכל דרך ארץ, וכבר נתגיירה ומעשיה ישרים, לכן ניגש החכם אל בנו ויאמר לו בני צריך אני להשיאך אשה כי א"א להתאחר עוד כי נכנסת בשנת העשרים ולא מצאתי אשה נאה לך יותר מזאת הנערה. ויען הבן ויאמר לאביו אחת שהיא ראוי' לכל כבוד שבעולם ולא אחליף כמוה, אך כיון שזו היא בת מלכים והיתה שבויה ואני פדיתי אותה, הנה בודאי אביה ואמה יושבים בצער גדול בשבילה ואיך אקחנה ואניח אביה ואמו בצער גדול עד עולם, על כן כמו שאני פדיתי אותה כן אני חייב להוליכה אצל אביה ואם ירצה אביה לתת אותה לי לאשה אקחנה ואבא, ואם לאו תשאר אצל אביה ואמה ואני אחזור. ויבהל אביו על הדבר הזה ויאמר לו בני, עיר של אביה אינה כמו עיר קושטא שזו היא רחוקה מאד ארבע ידות שהיא במדינת הים ואותו הים קשה הוא ואיך תרצה ללכתך שם, אך כיון שאתה רוצה שתחזור הבת אצל אביה ואמה אני אמכור כל חפץ בעבורך עד כס ואשלח עמה המון אנשים והמון נשים שימסרו אותה ביד אביה ואמה, וימאן הבן וישבע בשבועה חמורה שהוא בעצמו יוליך אותה אצל אביה ואמה ויוכרח אביו לעשות רצונו כי ראה שאם יעכב בידו ימות מרוב דאגתו, וישלחהו עם הבת ויעש לה תכשיטין הרבה וימסור בשבילו ספינה אחת וישלח עמו כמה אנשים יורדי הים שיודעים לשמור בלב ימים וילכו להם, ואחר ארבעה חדשים הגיעו קרוב לעיר המלוכה של אבי הנערה וכאשר קרבו ליבשה וכולם בתוך הים צף עליהם רוח סערה גדול: וחזקה ונשברה הספינה ביש והים בן העשיר והנערה אחוזים זה בזה ומעופפים בים, והנה נייר אחד זרק עצמו לתוך הים ויחבשם בשם גדול ויעלה אותם מן הים לשלום ויאמרו לו מה נשלם לך גמול על זאת הגוזר אומר ויקם לך, ויאמר להם איני רוצה לא מעות ולא מלבושים שח רק הדבר הזה, והוא כי עתה הלכו לצד זה שתי שעות ברגליכם ותמצאו פונדק אחד גדול ורחב ידים, תכנסו בו ותשלחו משם רץ למלך אבי הנערה שאתם עומדים בפונדק, ואז המלך יבא במרכבה וחיל בכבוד גדול לקראתם כי מן הפונדק עד העיר יש רק שלשה שעות, ומחר שיקבל אתכם המלך ותבואו לחצר המלוכה ודאי תנשאו זל"ז כי המלך יתן את בתו לך ותעשו חופה שם, ובליל החופה אחר גמר הסעודה שילכו המזומנים כל אחד למקומו ותל־ המלך ג"כ כל אחד יכנס בחדרו, אז קודם שתקח הבת על בת המלך תלוה אתה והיא לבדכם מן החדר ותבואו בלילה לכהן אצלי, כי הדרך ישר לפניכם ולא תתעו בו, ותביאו עמכם מרא וחנינה וגם עלים ומחצלת, כי סוף מלאכתו ליד ורוצה לעשות לול אחד בתוך הקרקע עמוק ויקרה אותו בעלים כדי להניח בו הדגים לשמרם בו, ורק בזה הוא ירצה ולא באופן אחר, ואין אתם רשאים להניח עמכם שום אדם כי אם רק אתם לבדכם תבואו, וזהו הגמול שלי בעד הצלתכם שהצלתי אתכם מן הים, על כן לבו לגזול ומעטו כחסד דברתי לכם, ויתפלאו על דבריו ובע"כ עשו כחסד דבר, וילכו דרך ישר עד הפונדק כאשר אמר הצייר, וישלח בן העשיר רץ מן הפונדק לבית המלך העירם, ויאמר לו הנה בתך עמי אשר לקחי אותה מן השבים ממתינים עליך בפונדק, וישמחו המלך והמלכה שמחה גדולה עד מאד, ויצא המלך במרכבה יקרה עם כל חכמי חיל וכל מיני זמר, ויבא לפונדק וירא את בתו וישקנה ויחבקנה, ותספר לו את כל הטובה אשר עשה עמה בן העשיר, ויגידו למלך מעשיות שהציל בים והם עלו ליבשה דרך נס, ולא ספרו לו כלל מענין הצייר כי כן צוה להם. ויקח המלך העירם וישב משתה גדול, ואחר שבוע נתן את בתו לו לאשה, ובליל החופה מחצות היום התחילו בסעודה ומיני זמרה ויאכלו וישתו, וכשעה שנית מן הלילה הלך כל אחד למקומו, וגם בני ביתו של המלך כל אחד נכנס בחדרו, והחתן והכלה ג"כ נכנסו בתוך חדר חופתם, ואחר שידעו שהיו ישנים הכל בחדריהם יצאו החתן והכלה מהדרם ויקחו עמהם מרא וחנינה ועלים ומחצלת אשר הכינו מן היום הלכו בחצר המלך בשקט אחד, ויתגנבו וישימו הכל על שכמם ויצאו מן העיר וילכו דרך ישר על המסילה עד שהגיעו בלילה אצל מקום הצייר וישמח לקראתם ויברכם, ויאמר להם הוא חים זקן וחלש, ואינו יכול לחפור בידו, לכן אתם תחפרו הגומה עמוקה, ואח"כ בשביל שמירת הדגים בתוכה, ויחפרו כחסר ליה אותם, וכאשר נייר להם המירה אח"כ אמר תקרו אותה בעלים ורק תשימו לה פתח פתוח מצד אחד ויעשו כן, אח"כ אמר תניחו המחצלת על העלים ויניחו, ויאמר תשימו עפר על המחצלת וישימו, אח"כ אמר רוצה הוא ליכנס בתוכה לידע אם עשויה בטוב, ויכנס וישכב בתוכה, ואמר שנשארת בתוכה אמר להם שמעו נא דברי הוא אינו צייר ואינו מן החיים אשר חיים על פני האדמה אך הוא אותו האיש אשר אתה פרעת בעבורו בשיר קושטא לבעלי החוב שני זהובים וזוכים להצילו מן החיפוש וגדופים וקללות של בעלי החוב, ולא הנחת לקברו שח עד שפרעת חובותיו ונקבר בכבוד על ידך, ואותו היום אשר עברת רוח סערה בים וטבעה האניה וכל אשר בה גם אתם הייתם מוכנים לטבוע, אך אותה צדקה אשר עשית עמי הגינה עליך ועל הנערה שהיא בת זוגך להציל אתכם מן הרעה הזאת, אך אמרו ב"ד של מעלה צריך שיהיה הנס של הצלתכם על ידי אותו האדם עלמון שעשית עמו את החסד הגדול הזה לפרוע בעדו שני זהובים וטובים, ולא עוד אלא שפרעת הכל ומיד קודם שיקבר כדי שיהיה נקבר בכבוד, ולכן אותו האיש בצביעה שהיה השיבו רוחו אל גוייתו שנקברה בקושטא, ובא לכאן בצורת צייר והציל אתכם, ועתה כיון שחזר ומת ובא לכאן צריך לי קבורה חדשה כאן, ולכן כאשר עשיתי עמכם חסד בהצלתכם כן אתם עשו עמי חסד לעת עתה ותשלימו קבורתי לחפות פתח הגומה בעלים ועפר, ועוד הוסיפו עפר על הגל ותלכו לביתכם לשלום. ע"כ המעשה: ראו נא כמה פלאות יש בדבר זה שלא די בזכות הצדקה אשר עשה עם החסיד שיעשו לו נס להצילו מן הטביעה שהפסיד להיות זה הנס מצוין בצורה אופנים, אלא נעשה דבר פלא יותר שזה החסיד שעשה עמו הצדקה הוא יחיה ויקום מקברו ויבא דרך נס מקושטא ויציל את זה בעל הצדקה הוא בעלמו מדה כנגד מדה, ולו לא עין הצדקה המופלגת שח לפי גמילות חסדים שבה דהיינו שבפרע יתיה מדה כנגד מדה, ובתשלומין שלה יהיה דברים מכוונים אל מעשה החסד שנעשה בה ודוק היטב, ומ"ש בשהש"ר דברים גדולה גמ"ח יותר מן הצדקה, נ"ל בס"ד לכן המלה נקודה בחסד הוא סגו"ל שהוא שלש נקודות כי בשלשה דברים יש יתרון לחסד על הצדקה: שם, כל העושה צדקה ומשפט כאו מלאו לעולם כולו חסד
מג בונה פרק ד' לעזוב הדבר וכאשר מיאן בתחלה התחיל הבן להיות חולה מן העצבון כי תאוה זו נכנסה בלבו ולא אכל ולא יאריך בכך אז יפול בחולי מרה שחורה וטעמום, ומי יודע מה יהיה בו והוכרח לעשות לו בקשתו ומסר לו תיבות מלאים עשרת אלפים דינרי זהב ושלח עמו את בן משק ביתו לשמרו בדרך ולהנהיגו כי לא ניסה לצאת מפתח ביתו עדיין וירדו באניה ויגיעו לעיר קושטא וקודם שהוציאו החפצים מן האניה יצאו שניהם לבדם למצוא בית חשוב לדור בו, וזה האיש הושיב לפי שעה את בן העשיר במקום אחד של טיול אשר כל העשירים יושבים בו לטייל והוא הלך לחפש בית מלון טוב. והנה אותו היום נפטר צדיק וחסיד אחד בעיר קושטא אשר ראוי ללוותו כל הקהל גם העשירים והגדולים ויעביר השמש קול בשווקים וברחובות שיבואו כל הקהל לעשות מצות לויה לחסיד פ' ויעביר הקול גם באותו המושב, וישמע בן העשיר מה מכריז זה, ויאמרו לו כו' כ ויחמור טוב הדבר גם אני אעשה מצות לויה ויקם ללכת עם אותם שהיו הולכים משם ומה דבני ובני בא החיש המנהיג ורצה למנעו שלא ילך כי הוא בא עתה מן הדרך ולא יכול, וילך גם האיש עמו ללוות את החסיד, וכשהיו הולכים ללוות שמע בן העשיר מבני אדם ההולכים עמו שהם מהללים לאותו חסיד ויתפלא ויאמר למה מהללים להחסיד הזה שנפטר עתה הנשמע כזאת ויאמרו לו או המהללים טוביה בי ממון וידעו והבינו עתה שלא החמיר אחריו כלום, וגדולה שאבדו הממון שלהם. ויחר לו מאד ויעמיד המטה ולא הניחם לקברו עד ששלח את האיש המנהיג שלו להביא והביא ממון וזהובים בעין ופרע כל חוב שהיה עליו לכל אדם שעלה החוב שני אלפים זהובים ואז נקבר אותו חסיד בכבוד גדול, ואחר שחזר מבית עלמין לא רצה לישב בעיר קושטא אפילו שעה אחת כי נמאסו אנשי העיר בעיניו בשמעו שקללו לאותו חסיד על לא חמס בכפו, כי הוא לא אכל את מעות או לא נשרף ביתו וסחורות שבו היו למאכולת אש, ומה בידו לעשות למה יקללוהו, והסכים לחזור לעירו, והרבה הפציר בו האיש שישב שם ארבעה וחמשה ימים לראות חדשות ודברים יקרים שיש בעיר ולא רצה, ויחזור באניה ויבא לעיר אביו ויספר האיש לאביו המעשה וישמח אביו שמחה גדולה שחזר בנו לשלום במהרה ולא אכפת לו על ממון שהלך כי הוא עשיר גדול מופלג, וחזר הבן לבהמ"ד. ויהי היום וישלח אותם הבעלים לבהמ"ד בעבור טיול לפי שעה ויגיעו עליו ויאמרו ילי' בפניו, הראיתם שוטה כזה שהלך לעיר הגדולה ולא קנה כלום, ומה בכך אם מצא שם אנשים ריקים, וכי כולם הם כך, ועוד העיר מה חטאה והיה לו לקנות סחורה ולבא וירויח ארבעה אלפים זהובים, ומה לו אם אנשי העיר רעים וחטאים. ויכנסו דבריהם באזניו, ויצקת מחציו לחזור לאותה העיר הגדולה עם הקרן שהיה בידו להסתחר שם, ואביו בראותו חזקו דבריו בזה הוכרח לעשות רצונו וישלחהו עם אותו האיש ומסר לו קרן כבראשונה, וכאשר הגיעו לעיר קושטא יצאו שניהם לבדם, ויושב האיש את בן העשיר במושב הטיול הסמוך למקום האניות עד שילך ויחפש בית מלון טוב, ובהיותו יושב שם במושב הטיול ראה שרסור אחד תופס בידו נערה קטנה יפה על מאד ומכריז, וישמע מה מכריז זה, ויאמרו לו זאת הנערה שבו אותה מן המלחמה, והשבאי מוכר אותה ע"י סרסור זה, וילר לו על דבר זה איך נערה יפה מאד תהי' נוראה מגדת עליה שהיא בת מלכים ורוזנים תמכר כחמר תמכר שפחה כושית, וישמע כמה רוצה השבאי ליטול בערק, ויאמר הסרסור ת"ק זהובים, ויאמר אני אתן ת"ק זהובים בערק ולא תכריז עוד, ויעמידנה אצלו עד שבא האיש ויאמר לו להביא ת"ק זהובים מן האניה ויקחנה ויחזור לאניה כדי לשוב ל אביו, ויוסכים שלא ילך עוד לעיר הזאת אשר ז"ל בעץ חיים שער מ"ן ומ"ד פרק י"ד, דאותיות אהה"ע הם ס"ג וגיכ"ק חמשה חסדים, ואע"פ דאותיות או אינם גוף ד' אותיות עב"ז הם חמשה ולא קבלתי טעמו עכ"ד וכתב מהרמ"ך ז"ל ביפה שעה הטעם דנו"ה כלולים באות אחד יען שהם תרי פלגי גופא ונחשבים לאחד ע"ש, נמצא בגרון יש אהה"ע שהם חמשה גבורות, וידוע שהיין הוא סוד הגבורות, ולכן כי שבע רוגזך המרת מגרוניש שבע כי שם הוא בחינתו : שם. ומה דברים שדרכן לעשות בפרהסייא אמרה תורה הננע לכה. הנה הצניעות שצריך לעשות בהכנסת כלה ולויה, עיין בפירוש רש"י ז"ל, ונ"ל בס"ד לפרש עוד בזה והוא כי הכנסת כלה הוא בשעת חופה שעומדים ומגלים שם רבים ומברכים שבע ברכות, והבאים שם יש בהם שבאים לכבוד החתן וכלה, כדי שיחזיקו להם טובה על ביאתם אצלם בעת ההיא, ואי כוונתם לכך אע"פ שהבאים רבים הם מתכוונים להראות עצמם לאבי החתן או אבי הכלה, כדי שידעו שבאו שם לכבודם ויחזיקו להם טובה, ויש באים לש"ש כדי לשמוע שבע ברכות של חתן וכלה ולעמוד שם, ואלו אין מדקדקים להראות עצמן שבאו שם, ולז"א והצנע לכת שתלך ותעמוד בהצנע ולא תדקדק לבוא שם בפרהסייא כדי שיכירוך ויחזיקו לך טובה, וכן הענין בהוצאת יש הולך שם כדי שיחזיקו לו טובה, ולכן מדקדק לישב שם בפרהסייא, ויש הולך לש"ש וזה מכוון שלו ניכר בזה שאם הוא הולך ויושב בהצנע אז זה מוכח שכוונה לש"ש : שם. אין הצדקה משתלמת אלא לפי גמילות חסדים שבה. פרשתי בס"ד בסה"ק בן יאיר ע' ח"ן משתלמת לפי ערך הממון שנתן אלא לפי הפעולה של החסד שילח מנונה כי יש נותן מאה זהובים לצורך עניים ולא היה בזה פקוח נפש, ויש נותן דינר אחד והיה סיבה בזה להחיות נפש אחד מישראל, כמ"ש בזוה"ק על ר"י שהחיה נפש עני אחד בפלגא דזוזא שנתן לו, וכן מפני שאם לא היה נותן לו היה מת ב"מ, וכן אמרו רז"ל באותו עשיר שלא נתן צדקה מימיו ורק בשעת מיתתו הביאו לו ביצה לאכול ושמע קול עני רעב דופק על הפתח ואמר שיתנו לו את הביצה שהביאו בשבילו ונתנו לו וגרם לו חיים לאותו עני בזו הביצה ושוב זכה בכל התורה ומצות שעוסק העני בהם אח"כ, וכמ' בספר מעיל צדקה. גם יזדמן שיולא בחולה שהיותו היתה תלויה בנס אחד טוב דינר וזה נתן לו הדינר וקנה הסם ונתרפא וחיה, ולז"א אין הצדקה משתלמת אלא לפי ג"ח שבה : ובאופן אחר נ"ל בס"ד ע"פ מעשה שמספרים בעשיר אחד שהיה לו בן יחיד שגור בבהמ"ד ללמוד תלמוד וגפ"ת, וכשהיה בן י"ח בן שנה כל הנערים שהיו לומדים עמו ביחד עזבו לימודם וישבו בחנויות לעשות מו"מ כפי יכולתם בעבור מחייתם, והוא מחמת שהיה אביו עשיר גדול ואינו צריך לכך נשאר בבהמ"ד עוסק בלימודו, ויהי היום ויבואו הנערים ההם לבהמ"ד לטייל ויאמרו לו עד מתי תהיה פתי כחפרות שלא נפתחו עיניו, הלא אביך יש לו אוצרות מלאים כסף וזהב קח ממנו קרן עשרת אלפים דינרי זהב והלך בהם לעיר קושטא היא עיר הגדולה ותקנה משם סחורה פ' וסחורה פ' ותביאם לכאן ותרויח בהם ארבעים למאה על רגל אחת, וגם תראה בעיניך שם עולם חדש ותדע מה שיש בעולם, ואם אנחנו היה בידינו גוף דינר זהב לא היינו יושבים בעיר זו יום אחד. ויכנסו דבריהם באזניו וירדו חדרי בטנו ווספים על הדבר הזה הסכמה גמורה ויבקש מאביו על הדבר הזה, ויצטער אביו מאד על הדבר הזה לשלוח בנו יחידו לעיר רחוקה דרך ים, והוא אינו צריך לריוח המסחר הזה אפילו אם יהיה הריוח כפלי כפליים על הקרן, וירא כי לא יוכל לפייסו כב מוכרים בניהו פרק ד סוכה למה נקבר מטמוך כי ודאי נקבר כן ע"פ נחלתן לו מן השמים סבבו להיות כך ולמה זה. ואמרתי בס"ד לזה כי כל צדיק זכותו מגין על דורו כשהוא חי עמהם מפני שהוא משותף עמהם, אך אחר שנפטר פסק השיתוף ואינו מגין עליהם כמו זמן חייו כשהיה חי עמהם וים הפלש גדול בזה, וכמ"ש המפרשים ז"ל, ולכן מספידין ובוכין בפטירת הצדיק על חסרון שנחסר מהם, אך רמב"ה זיע"א לפי גודל נשמתו זכותו מגין על העולם אחר פטירתו כאשר היה מגין בחייו בעודו עמהם, שלא על חנם נהגו בכל קהלות ישראל לגדור גדרים לשם רמב"ה זיע"א לעורר הרחמים שיגין זכותו עליהם, ועל כן נמצא זכותו דומה למן המנוט שהוא עומד על עמדו ואינו דומה לעץ התלוש שהוא מופשב על הארץ, וידוע הפרש בין עץ הנטוע לבין עץ התלוש הוא זה, דעץ הנטוע הוא תמיד עודנו בתוקו ותקפו ואינו יבש ונבל, אבל עץ התלוש הוא יבש ונבל, ולכן קברוהו לרמב"ה זיע"א מטומך לרמוז שזכותו דומה לעץ הנטוע שהוא עומד, ואינו דומה לעץ התלוש שהוא מושכב על הארץ, ולכן לא קברוהו מושכב. ובזה ניחא גם דברי המאמר כאן, שכל דבר שנעשה בו מצוה אותן אותו דלך גדילתו כלומר בזמן שהיה נטוע בארץ, לרמוז שצריך להיות המצוה דומה לעץ שהוא נטוע שנשאר קיים בתוקפו וכוחו, כן המצוה צריכה שתשאר קיימת בתוקפה וכוחה מתחלה ועד סוף לעשותה בכונה שלימה והתלהבות גדולה וחוזק ולא תהיה הלוך וחסור אלא החלם העושה אותה מתחלה וע"ה: שם. דבר אחר עומדים שמוסרין את לפיהן. פירש רש"י ז"ל שלא היה עוסק עם ארוך של זהב כמדת הקרש שיעמוד מאליו, וזה הפנוי של זהב היה דק מאד שאינו עומד מאליו שא רק ע"י העץ שהפנוי קבוע במסמרות של זהב ע"ש, נמצא לפי"ז המינין עומד בסירוף העץ והזהב ביחד, דלפוי הזהב אין בו כדי סיפוק לבדו לעמוד, דמאחר שהוא דק אינו יכול לעמוד לבדו, והטעם נ"ל בס"ד כי הזהב הוא גבורה והעץ חסד, וע"י שעושין בהם שמוש בשירוף שניהם יחד יהיה מיתוק הגבורה בחסד, וכיולא בזה פרשתי הטעם שאמר הכתוב ויקח אברהם את עצי העולה וישם על יצחק בנו ויקח בידו את האש ואת המאכלת, כי העץ הוא חסד, ויצחק בנו גבורה, ואברהם אבינו בעליו חסד, והאש והמאכלת הם גבורה, ובזה נעשה מיתוק הגבורה בחסד, וכן הענין כאן: שם. ליה ולך מזבח ליה ולך מזבח. נ"ל בס"ד הטעם שבחרו להרכיב השבח על אותיות י"ה ואותיות לך כי אותיות ליה הם אותיות היכל שהם למפרע אותיות לך ואותיות י"ה: דף מ״ח. ולניסוך המים כיצד כצלוחית של זהב. קשה לקמן אמר ואותו היום נגממה המזבח ואיך יכנס בהאתרוגים שא מוכרח שנשתמשו באבנים, וכמ"ש רש"י לקמן שכנסם ע"י אבנים שזרקו בו, וכאן אומר שרגמוהו בהתרוגיהן ובע"כ ל"ל שזרקו בו אבנים וגם אתרוגים, ועל כן קשה שכיון דזרקו בו אבנים להמיתו, וכמ"ש בירושלמי דאותו צדוקי מת מאותה רגימה, ואמאי זרקו בו אתרוגים ג"כ. ונ"ל ים זרקו בו אתרוגים ויש שלא היה בידם אתרוגים והביאו אבנים וזרקו בו, אך זה דוחק דהא אמר ורגמוהו כל העם באתרוגיהן דמשמע ודוקא האתרוגים בו היתה מן הכל, ונ"ל דהם רצו להמיתו, ולכך זרקו בו אבנים, אבל אח"כ זרקו בו גם האתרוגים שנעשה תל אתרוגים עליו להורות כי מה שרגמוהו והמיתוהו היינו שבכתוב בתורה פבע"פ שה"ס המלכות וידוע שהאתרוג רומז למלכות שה"ס תורה שבע"פ. אי נמי ארז"ל ד' מינים דומים לארבע מיני בני אדם, יש בעלי חכמה ובעלי מצות וזה נרמזים באתרוג, ויש בעלי מצות ואינם בעלי תורה וזה נרמזים בלולב שהוא רק אכילה ואין בו ריח, ויש בעלי תורה ואינם בעלי מצות וזה נרמזים בהדס שיש בו רק ריח, ויש לא זה ולא זה, וזה נרמזים בערבה, וזה הצדוקים נבדלו ופרשו מן חכמי ישראל שהם בעלי תורה ובעלי מצות כאתרוג וחלקו עליהם לכך רגמום באתרוגים הרומזים לחכמי ישראל שהם בעלי תורה ובעלי מצות: ועוד נ"ל בס"ד כי הם רצו להרגו, אך אם היו מצוים אבנים להמית להרגו לא היו מניחים אותם החכמים לכך הביאו אבנים וסלעים קטנים כמו צרורות של קנה שריפה וקשרום בעוקץ האתרוג וזרקו האבנים בו, והחכמים כשרלו זורקים בו אתרוגים לא מחו בהם כי אמרו באתרוגים לא ימות, ולא ידעו שהיו וקשור בהם סלעים קטנים שיש בהם שיעור להמית, ולכך נפגמה גם המזבח: שם. נחמר בשני ונסכיהם, בששי ונסכיה, בשביעי כמשפטם, נמצא נוסף בשני ובששי ובשביעי ג' אותיות מים, לרמוז על ניסוך המים, ובזה תפה רומן של צדוקים המכחישים בתורה שבע"פ, ולכך אין מודים בניסוך המים, דמה יענו לשלשה אותיות מים שנוספו בשני ובששי ובשביעי שהם אותיות מ"י, וידוע דתורה שבכתב חסד ותוש"ב חכמה, ותורה שבע"פ גבורה שנקראת יראה, ולכך אותיות יראה והלכה כלולים זה בזה מלמעלה למטה כמ"ש בזוה"ק כי תורה שבכתב ושבע"פ כלולים זה, והכל נתנו מרועה אחד אל אחד אמרן, ובזה יובן בס"ד אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה, פירוש שאינו מודה לא בתורה שבכתב שהיא סוד אהבה, דהוא מכחיש עי"כ בניסוך המים בוז יבוזו לו כי מה שרמוז בימים של מ"י שהם שני וששי ושביעי יבוזו לו, מצוים אותו, דמה יענה לתוספת אותיות מים שנוספו בימים אלו, נמצא יש רמז לניסוך המים שבכתב בו מן התורה: דף מ״ט. וגם יקב אחד בו אלון השיתין. הנה השיתין ים מים ויש יין ששם ים ב' נקבים א' למים וא' ליין, וידוע מים רמז לתורה שבכתב ויין לתורה שבע"פ שהם חסד וגבורה, רמז למיתוק שמתמתקין הגבורות שה"ס יין בחסדים שה"ס מים, ולכך רמוז לחוקיות יקב שהוא יקב שה"ס מספר הוי"ה חסד ומספר שם שה"ס שהוא דין: שם. בשעה שמנסכין יין על המזבח פוקקין את השיתין. נראה לע"ד דהשיחין חלולין ויורד חללם עד התהום אין רוחב החלל שוה מתחלתו ועד סופו שא בראש השיתין שיעור קומת ג' טפחים היה החלל רחב, ואחר ג' טפחים יש בו קרקעית סתומה, ובתוך אותה הקרקעית יש נקב קטן חלול ויורד עד התהום כזה, שפת השיתין קרקע סביב נקב יורד עד התהום ושם פוקקין זה הנקב, ונמצא היין עומד בחלל הרחב שקומתו כג' טפחי' או יותר שזה החלל נחשב כמו גרון של השיתין שהיין נראה בו להעומדים למעלה ויעמוד כך שיעור זמן מה אח"כ מכניס ידו ומסיר הפקק, ואז היין יורד בנקב עד התהום, וכל זמן שהנקב סתום והיין עומד באותו החלל העליון הרחב שהוא דוגמת הגרון נראה בשיתין שתיה ושביעה כמשמעות תרי לישני שים בבבלי, ונראה דעושין כן כדי ללמוד מוסר לאדם בענין טובת עוה"ז והנחותיו שיהיה שבע ומתרווה בהשפעה שהספיע לו הקב"ה כמו כל עת ועת בהם לו דבר חדש שלא היה מתרווה בה כי אין האדם שבע ומתרווה לא בדבר חדש שבא לו: שם. כי שבע חיטים חמרא מגלוגיה שבע. והטעם שנאמר דבר זה באמרת דוקא, נ"ל בס"ד דידוע דאותיות אחה"ע בגרון וגיכ"ק בחיך, וידוע ע"פ רבינו מהרח"ו ז"ל
פרק ג' ד' סוכה מב ביחד אלל ר"ג, ודילמא תחלת נכנס ר"י לבדו אלל ר"ג ונתן לו, ואח"כ נכנס ראב"ע, ולעולם אס היו שניהם עומדים ביחד היה מקדים ליתנו לראב"ע, ועוד שפקפקתי בראיה זו מצד אחר וגם בעיקר הספק, והכמ"ל : דף מ"ב. טרם מאי. פי', א"ר המנונא חורס לוק לנו משם. קא דלא סגי בפסוק שמע ישראל בשביל תרווייהו תורה וק"ש, משום דבגדול בעי תרתי, דאע"ג דאמר רשב"י אם קרא ק"ש בלבד יצא י"ח במצות והגית בו, עכ"ז אסור לומר דבר זה לפני עם הארץ, ולכן הורו לו בילד הקטן שבאים לחנכו דבעי פסוק של תורה משום והגית בו, מלבד פסוק שמע שהוא בשביל ק"ש : פרק רביעי. דף מ"ג. הא דתנן אותו היום מקיפין את המזבח ז"פ הכי אמר אביך משמיה דר"א בלולב. נ" בס"ד לכך קרי לה מילתא מעלייתא שנשנה בה מקום דהוה אמר תיבה אחת שהיא תיבת בלולב, ושום פירש לנו הטעם למה אותו היום מקיפין ז' פעמים, והיינו צריך שבעה כדי להשלים י"ג הקפות, כי בשאר ימים עשו שש, ובלולב הוא ארבעה מינים, נמצא עשו י"ג הקפות לכל אחד מארבעה מינים הרי סך הכל נ"ב הקפות לכל ארבעה מינים כמנין שם הוי"ה דההי"ן שעולה נ"ב, וידוע מ"ש רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות שהלולב הוא סוד שם הוי"ה במילוי ההי"ן שעולה ב"ן, וכך צריך לכוין בו ע"ש, ולכן על מ"ש המשנה ואותו היום מקיפין ז' פעמים אמר בלולב ובמלה זו קאמר דהקקף הוא בלולב, רמז לנו ג"כ טעם דמקיפין ז"פ בו ביום להשלים י"ג הקפות דוק בלולב, כלומר תעיין בסוד הלולב ותמצא טעם לזה, ולהכי קרי לה מילתא מעלייתא : דף מ"ה. כל המלות כולן אין אדם יוצא בהם אלא דרך גדילתן. צריך להבין מה טעם יש בזה. ונ"ל בס"ד ע"פ מ"ש הגאון מהר"י ז"ל בי"ד דכל היוצא ממקום שזהותו קודם אחר יש לו מעלה על אותו האחר שנתאחר במקום הוויותה, ולכן הנשמות שנסתלקו בחטא הרה"ר בתוך הקליפות יש מעלה גדולה לנשמות הראשונים בדורות הראשונים על נשמות שבאו לעוה"ז בדורות האחרונים, יען כי הראשונים יצאו מן הקליפה זמן קודם ואז הבאים באחרונה נשתקעו בקליפה זמן יותר, והאריך לפרש בזה מאמר סנהדרין שאמר מנשה לר"א חביך וחברי דאבוך קרית לן מסיבא בועת המיניה, ולא ידע דסניר לן דבולעין ממקום דקריש בישולא ע"ש, והנה ידוע דהעץ והצומח יוצא מתוך הדומם והוא מעולה וזך יותר מן הדומם מאד ונחשב הדומם לגבי דידיה כמו זוהמא וקליפה, וידוע דהאילן וכל מין עץ הצומח וגדל ויוצא מן הדומם שהוא העפר תחילתו יוצא מעט ומשהו, והוא הולך וגדל ויוצא לאט עד שנעשה גודלו חמש ושש אמות, אך הוא גדל מלמטה ולא מלעיל, וכמ"ש בגמרא דנזיר האי מנייה מלתתא רבי דהא כד גבעין סביא דיקנאון חווורן עקרי שערי דקנינון, וכן הענין גבי עלים ואילנות היוצאים מן הארץ, וגמלא ראשו של העץ הצומח ועולה מן הדומם שהוא העפר שהיה טמון בו הוא יותר מעולה מתחתיתו יען כי זה החלק העליון שבו עלה קודם זמן שעלה תחתיתו, ולכן ראוי שיתכבד במעלה זו להעמידו כדרך גדילתו שיהיה חלקו העליון עומד תמיד למעלה בעשיית המצוה בו : ועוד נ"ל בס"ד טעם לדבר ע"פ מה שפירשתי בס"ד טעם נכון על רמב"ה זיע"א שביקר מטעמו, וכמ"ש בשער הגלגולים שער רבינו מהרח"ו ז"ל את רבינו האר"י ז"ל אמת זה הדבר שאומרים העולם דלרמ"ה זיע"א קבור משומד, ואמר לו כן הדבר ע"ש, וצריך טעם לזה למה אין פוסקים עמו שכרו לא עוסק במתם ולאחר שיגמור העסק נותנים לו שכרו חזי ארחיי לו או שני שלישין, ומה בידו לעשות כיון שכבר עסק והיה בא להוציא ובע"כ יקבל מה שיתנו לו, ואז נקראים עוסקי שכר שכיר, ויש עושין כן דאין פוסקין בתחלה, ואח"כ הפועל אומר תני שכרי כו"כ, וזה יאמר המקן עד שחשה מתחרים והוא אינו שוה במקרה ודוחקו בלך ושוב עד שישוו, ונמצא מעכב שכרו אצלו כמה ימים, ואז נקראים כובשי שכר שכיר, וטעיינים אלו תהיה בין בפועלים בין באומנים של חייטים או צורפים וכיוצא : פרק שלישי. דף ל'. מתני' ילמדו עוברי דרכים שלא יבריחו עצמן מן המכס. נ"ל בס"ד הכונה דהו המבריחים מן המכס אע"פ שיודעים דאסור לגזול אפילו מן הנכרי מורים היתר לעצמן לומר כל זמן שאין תובעים אותנו לשלם המכס אין בזה גזל, משום דאין אנחנו נוטלים ממון בידים מן המלך ומפקעת חוב הוא דעבדי, לכן אמר המלך לעבדיו תנו מכס למוכסים, דבזה ודאי אין מי שתובע בהן מכס מן עבדי המלך, ואפ"ה אמר תנו מכס וילמדו מזה שגם אם אין תובעין אותו מחמת שהוא מבריח ואין מכירים בו חייב לשלם המכס ואין לו היתר באותה טענה : דף ל"ו. א"ר עקיבא יופה הייתי בר"ג ור"י שכל העם היו מנענעין בלולביהן (פירוש כב"ש) והם לא נענעו אלא באנא ה' הושיעה נא. י"ל למה הוצרך לפרש בדבריו שכל העם היו מנענעין כב"ש, לימא צופה הייתי בר"ג ור"י שלא היו מנענעין אלא באנא ה' הושיעה נא בלבד. ונ"ל בס"ד שבח ללמדנו בזה שני לימודים, הא' דהשיטה כב"ש בקה"ג לא עביד איסורא, דלא דמי להא דרבי טרפון ברית ברכות דהטה לקרות כב"ש ונסתכן, יען דכאן נענעו באנא ה' הושיעה נא והוסיפו לנענע גם בהצליחה נא, ומה בכך, דגם אם ינענע בשאר פסוקים עוד אין מוחין בידו, ולכן אמר בעת שראה את ר"ג ור"י מנענעין לא היו לבדם מנענעין אלא גם שאר העם היה בידם לולב והיו ג"כ מנענעין, וא"כ ר"ג ור"י ראו את העם מנענעין גם בהצליחה נא ולא מיחו בידם. ועוד בא ללמדנו אע"פ שכל העם היו מנענעין בהושיעה וגם בהצליחה והיו בהן איסור משום דעבדי כב"ש, לא אמרינן 4 ישנה האדם מן המנהג מפני המחלוקת כדאמרינן בשאר דוכתי לא יכול לשנות כמנהגו הטוב שלא ינענע אלא בהושיעה נא, דהא ר"ג ור"י אע"ג דראו העם מנענעין גם בהצליחה הם לא נענעו אלא בהושיעה : שם. כדי לעודד רוחות רעות. נ"ל גם ריב"א מודה בהא דאר"י מוליך ומביא למי שארבע רוחות שלו, אך אומר דאין הכונה בהולכה והובלה להראות שעושה מזה זו לשם השם שארבע רוחות שלו, אלא הכונה בהולכה והובאה זו לבקש מהשי"ת שארבע רוחות שלו שיעצור רוחות רעות, וכן מעלה ומוריד, היינו לבקש מהשי"ת שהשמים והארץ שלו לעצור טללים רעים : דף מ"א. נטלו ר"ג וילא בו ונתנו לר"י במתנה ונטלו ר"י וילא בו ונתנו לראב"ע וכו'. הנה במחלוקת שנה שישית חוברת ד' כתוב בשם רב ומו"ץ דעיר קארלדאק יע"א שנסתפק בהקהל העולם לברך באתרוג הקהל אם שייך בזה מ"ע דוקדשהו ליתן לכהן לברך תחלה, ולמד מכאן דאין לדקדק בזה, דהא ראב"ע היה כהן והיה לו לר"ג להקדימו על ר"י, אלא דע"כ דלא שייך בזה מ"ע דוקדשתו עכ"ד, ויוכל אני כי בעת שראיתי דברים זה בההוסף כשהגיע לידי תמהתי על דבריו דאין מכאן הוכחה כלל, דמנ"ל שהיו ר"י וראב"ע עומדים שניהם סוכה פרק ב' בניהו גמ' קריאת הגרת שלומים דשרי ע"כ ע"ש, ולפי"ד הרב תוספת שבת הא דילן ניחא, דבתפילין ליכא לבישת תפלין של רשות אלא הכל מצוה ולהכי לא גזרו בה: עוד ראיתי להרב ברכי יוסף ז"ל בסי' ער"ה שהביא קושית על המג"א ז"ל מסי' תקפ"ו בסופר של ר"ק אינו עולה באילן ואינו שט במים להצילו, וכיון שהוא למצוה אמאי לא שרינן דיעלו שנים או ישוטו כי היכי דשרינן לקרות שנים לאור הנר ע"ש. ואנא עבדא תרצתי בס"ד לקושיא זו דלק"מ דהתם בטולין באילן וסטין במים, כיון דהם עולין ביחד וסטין ביחד שמא זה השומר ג"כ יצטרך לזמורה ולעשות חבית של שייטין, דאם נאמר להתיר כגוונא דזה עומד על שפת הנהר ורואה את חבירו שט, וכן זה עולה באילן וזה עומד תחת האילן לשמרו לא תתקיים גזרת חכמים בזה, ומוכרח לאסור בכל גוונא בין אם שט עמו לשמרו ועולה עמו לשמרו, בין אם עומד תחת האילן לשמרו ועומד על שפת הנהר לשמרו, משא"כ בקורא לאור הנר זה השומר אין בידו ספר לקרות ואינו קורא כלל, ודאי יוכל לשמור את זה הקורא דליכא לחוש שמא זה השומר יצטרך לקרות וישכח ויטה, דחששא זו אינה אלא בנשמר, משא"כ באילן ושט כמו שחשוש בנשמר חשוש בשומר, בסיבה דעולה עמו לאילן או שט עמו בנהר, ואם יעשו חילוק בהיתר בסיבה דעומד על שפת הנהר והוא נהר קטן שאין בו שיעור הרבה לא פלוג רבנן, ועוד בעולה באילן ודאי אם לא יעלה עמו, איכא למיחש אם יטה אילן גדול וענפיו מרובים, דאפשר שיחתוך ואין השומר רואהו, לכך גזרו בכל גוונא: פש גבן לבאר מה דקשיא לן בדברי רב מכשירא דס"ל ערבך ערבא צריך דדילמא השומר ישן, א"כ בהך דנר אמאי התירו בשומר ולא גזרו שמא ישן השומר. ונ"ל בס"ד דגבי נר הט שני מיני גזרות דגבי הקורא הגזרה שמא יטה, וגבי השומר הגזרה שמא ישן והו"ל כעין גזרה לגזרה ולא גזרי בהכי, אך גבי תפילין חד מין גזרה היא דהן גבי הלובש והן השומר חד מין גזרה היא, דהיינו שמא ישן השומר: דף כ"ט. ת"ר בזמן שהחמה לוקה סימן רע לכל העולם. בסה"ק בן יהוידע פרשתי בס"ד אע"ג דהלקות הוא טבעי ונודע לתוכנים קודם שיהיה בכמה שנים, אין הכונה לומר דגוף הלקות הוא מורה סימן רע אלא הכונה לומר בעת שיהיה הלקות אז עלול אותו זמן שיהיה בו איזה סימן רע ב"מ, גם הכונה בזמן שיהיה לקות יתעוררו המקטריגים לקטרג על הדור, כך הוא מנהגם וטבעם ומדתם דכאשר יראו מראהו נוטה לדם יתעוררו לקטרג בעבור עונות הדור להביא חרב לעולם, ואם יראו מראהו דומה לשחור יתעוררו לקטרג בעבור עונות הדור להביא רעב לעולם, ואם נראה לזה ולזה יקטרגו להביא זה וזה. ושו"ר להרב כפורי יעקב ז"ל שפירש כיוצא בזה והוא דקרה לחוץ ביאור זה ממ"ש בזמן שהחמה לוקה סימן רע, ולא אמרו חמה לוקה סימן רע, כדי להודיע שאין גוף הליקות בא לסימן רע, אלא הכונה בזמן שיהיה הליקות יתעוררו המקטריגים לקטרג על דבר רע, ואז יהיה סימן רע ב"מ ע"ש: שם. בשביל ארבעה דברים חמה לוקה. לא קאמר אלו הלקות הנראה בחמה הוא נעשה בשביל ארבעה דברים אלו, כי באמת הלקות הזה הוא טבעי, אלא הכי קאמר בשביל ארבעה דברים ראוי היה שתהיה החמה לוקה בשביל איזה סימן רע ב"מ, כלומר לא יהיה בה לקות טבעי דוקא אלא לקות בעבור סימן רע ג"כ, ובהאי לישנא ניחא בנביאים מ"ש דוד הע"ה חי ה' כי בן מות האיש הזה, ופירש רד"ק ז"ל הכונה ראוי להיות בן מות, אך אין שורת הדין מחייבתו במות, דממון בלבד חייב לו, וכיוצא בזה ג"כ דברו רז"ל בחומרם עם הארץ מותר לנחרו אפילו ביום הכפורים שחל בשבת, ואין הכונה שמותר לעשות לו כן, וכן הענין כאן, ר"ל ראוי שתהא חמה לוקה: והנה בסה"ק בן יהוידע פרשתי בס"ד טעם נכון השיכות שיש לארבעה דברים או בחמה, וכאן אוסיף לבאר בס"ד יותר בענין הרביעי שהוא על שני אחים שנשפך דמם כאחד, דנראה הקפדה יותר היא בעבור שהם שני אחים, וגם על אשר נשפך דמם כאחד ולא בזא"ז, ולכאורה אין נראה הפרש בזה. ונ"ל בס"ד בהקדים מ"ש רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים הקדמה כ"ו על שני אחים פפוס ולוליאנוס כנקרלים הרוגי לוד שהם היו מבני ניצוץ של עת מנחה שהם דינים קשים מאד, לכך קרה להם המקרה הזה שנהרגו ביחד עכ"ל ע"ש, וידוע כי הסיבה הגלויה והפשטית שנהרגו שני צדיקים הנז' היא בעבור דבתו של מלך נהרגה ועשו עלילה להמית כל היהודים אם לא ימצא ההורג ולא יודע מי הוא, ולכן אמרו שהם הרגום בשביל הצלת ישראל שניצולו עי"כ וכמ"ש רש"י ז"ל, ולכאורה קשה לפי ענין זה שהביא רש"י ז"ל היה די באחד מהם יאמר שהרג ולמה הוצרכו שניהם ולפ"ד רבינו ז"ל ניחא דזה השני אחים באו משני טיפות של עת מנחה שהם דינים קשים מאד, ולכן הן השמים היתה סיבה שיהיו נהרגים שניהם, ויתכן כל אחד רץ לבית המלך להגיד על עצמו ולא ידע ולא חשב שגם אחיו בא להודות, וכל זה היה סיבה מן השמים, כדי שיהיו שניהם נהרגים ביחד להיות שניהם ממקום דין קשה, ועל זה נאמר ויש נספה בלא משפט שהיה מספיק להצלת ישראל באחד ונהרגו השניים. והנה כיוצא בזה ימצא בשאר דורות שיהיו ב' צדיקים שהם כמו אחים דמשרש אחד הם, נהרגים בשביל לכפר על עון הדור, ואע"ג דהיה מספיק לכפר באחד מהם וכמ"ש יש נספה בלא משפט, ולכן על זה הענין וכיוצא בו קאמר ראוי שתהיה החמה שהיא אותיות חֵמָה לוקה משום דנמצא בזה יש נספה בלא משפט, ומ"ש אחים אינו דוקא אחים מאב ואם, אלא אחים שהם בשורש אחד ודומין זל"ז בעניינים ובחינתם. ומה דנקיט זה על חמה פרשתי בסה"ק בן יהוידע משום דחמה היא מאירה להעולם, וגם החמה יש לה אחות שהיא הלבנה שיונקת ממנה: שם. בשביל ארבעה דברים נכסי בעלי בתים נמסרין למלכות. אין הכונה לומר שלוקחים ממונם לאוצר המלכות כי זה ניכר אח"כ בארבעה דברים שיוצאין לממון שפרע הפרוע לממון לאוצר המלך, והכרית דבר זה מכמה מקומות ע"ש, על כן צריך להבין מה הכונה בזה דקאמר נמסרים למלכות. ונראה הכונה דהערכאות הממונים מן המלכות לוקחים כל ממון ונכסים ושטרות שלו, וגם פנקסיו בשביל שיש לו יתומים קטנים או סיבה אחרת, ומנולא נגלים לעיני הכל כל ענייניו, וכל מה שיש לו וכמה עושרו, וזה יזדמן הן בעודו בחיים הן אחר מותו, ולכן לא פול היה מכסה שטרות פרועים שלא קרעם והלין הלמינו בו שיקרעם, וא"ל שיקרעם ושיקר, ויש לו עתה בזיון הרבה בעיני הכל שידעו שהוא מכסה שטרות פרועים ויחשדו אותו שבמזיד עשה כן כדי לגזול, וכן המלוה ברבית לישראל ואומר שהם של גוי, ועתה כשפותחין פנקסיו נודע דמן ממונו הלוה לישראל ברבית, ולקח רבית קצוצה, ואותם שפסק בידם לצדקה ולא מיחו שרצו להרבות להם אוהבים עתה יקרה להם שיהיה הכל שונאים אותם, ופוסקי צדקה ברבים ואין נותנים כונתם להרבות להם כבוד בשקר, הנה עתה נפתחים פנקסים שלהם ונודעים שאין להם ממון משלהם אלא כל עסקם משל אחרים ויאבדו ב"מ: שם. על כובשי שכר שכיר ועל עושקי שכר שכיר. עיין פירש רש"י ז"ל וקושית מהרש"א. ונ"ל בס"ד יש שכירים כהמציירין פועל לעסוק באיזה יום אללם במלאכה אין
מא בניהו סוכה פרק א' ב' שהיא דפה, אף האחרון עם הראשות כנגד תורה שבכתב שבו האותיות שהיא תורה שבכתב, כי כל תורה שבכתב רמוזה בעשרה הדברות שבלוחות, ולכן הכפורת קומתה טפח שהוא ד' גודלין כנגד ד' חלקים פרד"ס שהם בתורה שבע"פ, וכנגד ד' פעמים שצריך הרב לשנות תורה שבע"פ לתלמידו, וכמ"ש רז"ל ע"פ אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה, מיהו שיעור זה ניתן לעכב שלא יפחות מן ד"פ, אבל למעלה אין לה שיעור, וכל המרבה לשנות יותר ה"ז משובח, לא ילמד מן רבי פרידה דהיה שונה לתלמידו ארבע מאות פעמים משום דלא מצי למגמר בפחות מהכי, ובזה מובן הטעם כי שיעור דפנות התורה על ד' פעמים לא נכתב בפירוש ללמד כי אין זה שיעור מוחלט שאי כל המרבה על זה הרי זה משובח : ועוד נ"ל בס"ד סמך הכתוב בשיעור הכפורת, ללמדו מן מדת השלחן, כי ידוע השלחן רומז לעושר, וכמ"ש רז"ל הרוצה להעשיר יצפין, וסימנך שלחן בצפון, ורמז הכתוב מדת הכפורת של הארון הרומזת לתורה, כנודע במדת השלחן הרומז לעושר, ללמד שיהיה האדם שם בד"ת כחשר שם בעושר, וכמ"ש דוד הע"ה שם אנכי על על אמרתך כמוצא שלל רב, וישים לב לשמור ד"ת בלבו כאשר שם לב לשמור עושרו מכל הפסד ונזק. ועוד נ"ל בס"ד שהניח הכתוב לכפורת הרומזת לתורה שבע"פ, דבר אחד שלא פרשו, שצריך שנלמוד אותו מן פחות שבכלים שהוא כלי חרס, וכמ"ש בגמרא דתענית דף ז' א"ר אושעיה למה נמשלו דברי תורה בשלשה משקין הללו במים ויין ובחלב, לומר לך מה שלשה משקין הללו אין מתקיימין אלא בפחות שבכלים, פירוש במאני דפחרא, כך אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שדעתו שפילה ע"ש, ולכן הניח דבר אחד בכפורת הרומזת לתורה שבע"פ, ללמדו מן פחות שבכלים, כדי שיכניעו ללמוד דבר אחד כענין גאוה וגדולה בד"א מן פחות שבכלים שהוא כלי חרס שתהיה דעתו של אדם שפלה כדברי תורה : שם, ומאי כרוב א"ר אבהו כרביא שכן בבבל קורין לינוקא רביא. י"ל דכרוב הוא אפי זוטרי ואדם אפי רברבי, למה באדם נקיט פני אדם ולא נקטיה בכ"ף הדמיון, ובאפי זוטרי נקיט כרוב שהוא ר"ל ככרוב בכ"ף הדמיון, והל"ל פני רביא או פני נער, ולמה נקיט כ"ף הדמיון. ונ"ל בס"ד בכרוב שהוא אפי זוטרי יש רמז שבזמן שהין עושין רש"ת יעשה עמהם חסד לדון אותם כקטנים שאינם בר חיוב וכמ"ש במפרשים ע"פ כי נער ישראל ואהבהו ושלמה הם גדולים זכני חרבה, אך בחסדו ידון אותם כנער, ולכן באפי זוטרי נקיט כרוב שהוא ר"ל ככרוב בכף הדמיון אבל אפי רברבי רמז כשהם עושין רש"ת שניתן להם הקב"ה שכר מצות ואין שם כף הדמיון, כי באמת גדולים הם ובני חיובא הם ויש להם שכר מסירת הדין, לכן נקיט פני אדם ולא נקיט כף הדמיון : דף ט. אמר קרא חג הסוכות שבעת ימים לה' סוכה העשויה לשם חג, פירש רש"י ז"ל דכתיב סוכות לה' לשם מצות המלך. נ"ל בס"ד דקדק רש"י ז"ל לומר לשם מצות המלך, כי הכתוב קאמר לה', וכתב מהרש"א ז"ל אותיות מלוה הם לוקחות שם הוי"ה, כי י"ה בא"ת ב"ש מ"ץ, ולכן כתב רש"י לש"ם מצות המלך כיון דהכתוב נקיט שם הוי"ה זכו נרמז המלוה : דף י"ד. מהפכת סדום ושל הקב"ה מדת רגזנות למדת רחמנות. פירוש מהפכים נגע לענג, ונגף לגפן, ופשע לשפע, וכן יצחק אע"ה רחץ שיש נכח אותיות רבקה אשתו אותיות גרום דרומזים שהשאר עקרת שצריך לה גרוש, והוא התפלל שתתעבר, והפך לרוף גרוש לצירוף שרוג שהוא לשון התחברות כמו השתרגו עלו על צוארי, וכן פסוק שבכין מעשה שבכה תרגומו שרגו עובד הרינו, וכלשון חז"ל מברכין את המצות וכו' בשלם כי אשה שנתעברה יהיה לה התחברות חוק עם בעלה ולא יעשה לה גרוש : אך מקשים עקרות דרבקה אע"פ לא היתה מצד הכונה ח"ו אלא מהסיבה כדי שיתפלל כי הקב"ה יתאוה לתפילת הצדיקים. ונ"ל בס"ד דהאבות לא היה דרכם להתפלל על שום מחסור על עצמם להדיח, חדא דאין חבוש מתיר עצמו, ועוד לא היו רוצים ליהנות ממעשה נסים להדיח לעצמן, אך היו מתפללין על אחרים בעבור אותו מחסור וממילא נזכרין ונושעים הם, וכן כאן יצחק אע"ה לא התפלל על אשתו להדיח אלא התפלל על עקרות שיש בעולם וממילא נפקדה אשתו. ובזה ניחא לתרץ קושיא אחת דמאי קמ"ל עשרים שנה די להמתין עשר שנים ויקח מתפלל, ובזה ניחא דהוא היה רוצה להתפלל בכללות על כל עקרות שיש בעולם, וקודם עשרים שנה לא מצא ברוה"ק שעקרות שבדור ראויים הם לתפלתו שיתפלל עליה, ואחר עשרים מצא ברוה"ק כן, והתחיל להתפלל על עקרות שבעולם, וממילא נפקדה אשתו, וכן ארז"ל להדיח נפקדה שרה נפקדו כמה עקרות עמה נפקדה רבקה נפקדו כמה עקרות עמה : פרק שני. דף כ"ב. אותם אנשים מי היו. הקשה הריטב"א ז"ל מאי קשיא ליה מי היו, וכי ס"ד דלא הוו בישראל טמאי מתים ע"ש. ונ"ל בס"ד דהכתוב יש לשון יתר דאמר ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, ותיבות אשר היו יתרין דסגי לומר ויהי אנשים טמאים לנפש אדם, לכן דייק לומר דהם היו טמאים ידועים דידועה ומפורסמת טומאתם לכל, ומ"א נושאי ארונו של יוסף, ומ"א מישאל ואלצפן אשר נטמאו ע"פ הדיבור וטומאתם ידועה לכל ישראל, ועוד נ"ל בס"ד דקשיא ליה מכתוב שאחריו שאמרו למה נגרע דתיבת למה לשון תרעומת הוא, ואם היו טמאי מתים כדרך כל הארץ על מה מתרעמים דמזלם גרם בטומאה ושנו ולא נזהרו מלשמור עצמן מן הטומאה של מת, או בהכרח של טומאת קרובים דגזרת הכתוב הוא דטמא לה יקריב ולא שייך להתרעם בזה ולומר למה נגרע, לכן פירש מ"א נושאי ארונו של יוסף היו, דנטמא ע"פ הדבור שלוח ה' לישא ארונו, ומ"א מישאל ואלצפן היו, דג"כ נצטוו להטמאות ע"פ הדיבור, ולכן אמרו למה נגרע כי דבר זה הפסדנו ע"י קיום המצוה של הקב"ה, ולמה נגרע להפסיד בזה המצוה היקרה של קרבן פסח, וכי בשביל שאני זכר לקיים מצוה הפסדתי מצוה אחרת, ועוד כי זו מצוה וזו שברה שנפסיד בה מצוה אחרת יקרה : דף כ"ו. במוכר סוכתו לאחרים. נראה לע"ד דאמר לאחרים לשון רבים סגי באחד, וכמ"ש רש"י ז"ל, אבל בשנים לאו משום דכל אחד סומך על חבירו ואינו נותן דעתו עליו לישב, וגזלה קרח מזה ומזה, אך ערבך ערבא צריך. ונ"ל בס"ד דס"ל לר"י כיון דזה דבר מצוה שחובב תפילין לא גזרו שמא השומר ישכב וישן, וכמ"ג מלאתו להרב מג"א ז"ל סי' ער"ה בדין קורא לאור הנר בליל שבת שהיתן להוסיף מהרי"ל ע"פ סברא זו שכתב דוקא בקריאה התירו, אבל מילי של רשות לאו ע"ש, וכן סבר רב יוסף, אבל רב משרשייא ס"ל דאין לחלק בין מצוה למצוה : וראיתי להרב תוספת שבת בסי' תר"ה שכתב על דברי המג"א ז"ל דאין זה מספיק, דא"כ רכיבה לדבר מצוה כגון שרוצה לילך לדבר מצוה נשתרי, ודוחק לומר דגבי רכיבה שאני, כיון דאיכא רכיבה של רשות אבל קריאה לא שייך בה במצוה דכל ליתא, דהא איכא כא בני בשם ה' נעשה ונצליח ליקבה"ו סוכה פרק ראשון דף ג. ורבי יהודה סבר בניה גבה הוו יתבי. פירש רש"י על השלחן היו יושבין לאכול ולשתות, ולא כמסובין ולא כזקופין. צריך להבין מאי קמ"ל רש"י בד"ז שכתב ולא כמסובין ולא כזקופין, ולמה הוצרך לפרש כן. ונ"ל בס"ד דיש להקשות כיון שאמר שלחנה בתוך סוכה גדולה וראשו ורובו על השלחן, היכי משכחת לה שישיה ראשו ורובו בתוך הסוכה ומיעוט גופו חוץ לסוכה בתוך הקיטונית, לכך פירש לא כמסובין ולא כזקופין, פירוש כשהיו יושבין אצל האם על הכסא או על המטה בשפת הקיטונית סמוך לשלחן שאז חצי גופו העליון הוא בקיטונית על הכסא, וחצי גופו התחתון שהוא מתחלת הרגלים ולמטה יורד לתוך אויר הסוכה דהא השלחן בלויו ולא היו כמסובין ממש על השלחן בעת אכילה שאז גם חצי גופו העליון נדחק ונכנס בעת אכילה לאויר סוכה אשר על השלחן, דבמילה כל גופו בתוך סוכה וגם לא היו יושבין זקופין שאז כל חצי גופו העליון עם הראש כולו באויר הקיטונית, כי ראשו וצוארו נחלק מעט מהכסא חוץ גופו העליון נשאר תקוע ועומד על הכסא או המטה חוץ לסוכה ורק ראשו היה מוטה ונמשך לאויר הסוכה על השלחן בעת אכילה, דבמלה עתה ראשו ורוב גופו הוא באויר הסוכה, כי ראשו וצוארו נחלק מעט מהכסא ונכנס לאויר סוכה, ונשאר רק חלק מחצי גופו העליון שהוא מושב עגבותיו ולמעלה ממנו עומד חוץ לסוכה, והיתה המילתא בכה"ג שלא היו יושבין מן הקיטונית לגמרי לישב כולם על השלחן בתוך הסוכה להדיא מפני כי היתה חמה שיושבת בקיטונית רוצה שיקיו בניה סמוכים לה וקרובים לה בעת אכילה שתוכל לשלחם כמבוקשם ולדבר עמהם מה שצריך לדבר להם בענין האכילה : דף ה. מעולם לא ירדה שכינה למטה ולא עלה משה ואליהו למרום שנאמר השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם. קשה מנ"ל הא ודילמא הכי קאמר השמים שמים לה' לבדו ואין אדם עולה למרום, אבל הארץ שכינה יורדת לארץ, ולא בא הכתוב אף לשלול חלדס מן השמים בלבד. ונ"ל בס"ד דיליף מסוף הכתוב דאמר והארץ נתן לבני אדם למאי אצטריך למימר זה ומה קא חזין דהארץ נתן לבני אדם, שא ודאי בא ללמד דאין השכינה יורדת לארץ, והכי קאמר השמים השמים לה' דוקא, והארץ חלוטה לבני אדם דוקא : ועדיין קשה אם הכתוב בא ללמד כך שהשמים היא מושב יקר להשי"ת לבדו, איך יתכן לומר כן והלא איכא מלאכים בשמים. ונ"ל בס"ד דהכתוב תיקן כל זה בטעם דבריו היטב, דהא בשמים אמר השמים שמים לה' ובארץ לא נקיט והארץ ארץ לבני אדם, שא אמר והארץ לבני אדם, והיינו ללמד כי מושב המלאכים ג"כ נקרא שמים, דלגבי דידן יושב ארץ חשיב מקום המלאכים שמים, ולגבי מקום שכינתו יתברך חשיב ארץ, וכמ"ש בפתיחת תיקון זכור לטוב ביאור בזה שאמר להקדישו גופא לגבי לצונין דמכסיין עליון, על כן מקום המיוחד לשכינתו יתברך לבדו הוא לשמים של מקום שאינו קורין אותו ג"כ בשם שמים, ולז"א השמים שמים לה', פירוש השמים של שמים או שחלק רוחני שיש להשי"ת לבדו והארץ כולה נתן לבני אדם : שם. והא כתיב וירד ה' על הר סיני. הא דלא הקשה מפסוק וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם, משום דהתם פשיטא דירד באויר דסוף למעלה מעשרה טפחים שהוא חשיב מקום פטור בהלכות שבת, ורבי יוסי קאמר לא ירדה באויר סוכה למטה מעשרה טפחים מעל הארץ, מיהו קשה דס"ל להקשות מפסוק פרשת לך לך דכתיב וירד לדבר אתו ויעד לאברהם מעל הארץ דמשמע פני עליו ממש היה, וכן מפסוק וקנה ה' נצב עליו. ונ"ל בס"ד דהוכחת שכינה שחיה על הארץ במרחב המזבח והסוכה ויוהכ"פ לחודא התלום זה הוא ענין בפ"ע ולא חיישי ר"י בהכי שא חיילי בהכרחת חור שכינה בחיות מקום שבועי"ו, ודע שהע"ג דהתקין תירץ על פסוק וירד ה' על הר סיני דחשיב על ממש, שא גם זה הוא למעלה מעשרה טפחים, עכ"ד הקשה לו מן ועמדו רגליו ביום ההוא מיום דלשון ועמדו רגליו משמע על הקרקע דזימון לשון עמידה נופל על עמידת רגליו באויר, דעמידה משמע חניה בדבקות האור על המקום, ומתקן חסד חורי יתכן לו למעלה שאחז דנשמר חור הארץ כדכתיב ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, ועכ"ז תירץ לו גם הכא י"ל למעלה מעשרה טפחים, וקנין עמידה בלשון מושג והיינו מושג : שם. וח"ר תנחום מלמד שפירש שדי מניו שכינתו עליו. הקשה הרז"ה ז"ל למה הביא הא דרבי תנחום, והלא קושייתו היא מן הכתוב עצמו. ונ"ל בס"ד דליתא בגמרא דתנינא דף י"ג על פסוק וחלות החיות והנה אופן אחד בארץ אצל החיות, ח"ר שאור מלאך אחד שהוא עומד בארץ וראשו מגיע לבין החיות ע"ש, ואח"כ ירד לזה המלאך שמגיע לחיות בשם נוטחים הכסא לומר הכתוב עליו מלאחו פני כסא הוא פרשן עננו של מרע"ה לגמרו, חי נמי יש לפרש למלאך מט"ט שר הפנים קורא אותו הכתוב מלאחו פני, וסוף פרשו של מרע"ה עננו, לכך הביא דברי רבי תנחום דקאמר להדיא פירש שדי מניו שכינתו עליו : שם. צח ולמד מפתח שביכלס שנאמר ועשית לו מסגרת טופח סביב. קשה חעיקרא דדינא למה בכל הכלים פירש מדת ארכן ורחבן ובפרוכת סתם וצריכין חכמינו ללמוד קומתה מפי השלחן. ונ"ל בס"ד ע"פ מ"ש בסה"ק בן יהוידע דהכפורת הפרוסה על הארון היא כנגד תורה שבע"פ, ולכן כפורת חיותיה קורה פ' ר"ל כנגד תורה שביה
בניהו פרק ח' יומא מ דכור לדכרי לכלל דהדין קול ענין דבריס סכפס סדכר כפיו כנגדו וקרל לחפסיס מחספות יריס לביון, וסיינו יריס לותיות ירמי' דיכמיס, ועס כולל לותיות יריס וכולל התיכס סני ירמיס : שם. לססמיענו כרגל מחייס לכיסיס וקדסיס. קל דליתל מיתתו כחופן זס דסנרלס חזר לחחור וסכסו כרלסו, כ"ל כס"ד כי ולחי לותו ססכס סיס לותס סעס סיכור גדול, דלס לל סיס סכור גדול ולחי כסרלס כל רב חללו סיס תיכף יולס סיו וככנע לו, וידוע דססיכור יסיס מחמת דסיין לו ססכר סמולידו לחלמוניסל חזר לחחור לעלות למוס סכרלס ומכלכלו, כמ"ס רכינו מסר"ס סס"ך ז"ל כמסלי ע"פ כי יתן ככוס עינו יתסלך כמסריס, ולכן מחמת דחטל ססכס לותס סעס סיס מחמת סכרות סחור סיין לחחור, כן סיתס מיתתו ססנרלס ססיס מולידו כסעת על רלס סכסמס לפנינו חזר סכרזל לחחור ועלה לרלס סקלב וסכסו סס: שם. חזל רב לגביס תריסר מעלי דכפורי. קל דדקדק לילך י"ב פעמיס, כ"ל כס"ד דג"ח כ"ס סיס כן גדוליס כתורס כמס דורות, וידוע דסמזלזל כככוד חכס כן גדוליס מגיע סלזול לסלסס דורות, לו ולחכיו ולזקנו ולח יותר, וסס כולס סיו חכמיס גדוליס סעסקו מסתמל כחרכע חלקיס סל פרד"ס, לכן סלך י"ב פעמיס כנגד ג"פ חרכעס : דף פ"ח. כמערכל חמרי כפיס קיי סגי ומסגי. כ"ל כס"ד נקיט כן כנגד ג' סויי"ס סמספרס לסס, דעליסס כחמר לל על סלסס לכלו יסיס סלדס וכנז' כסס"כ כדרוס יוס"כ ע"ס, ולז"ס כפיס קיי כנגד סוי"ס לחת, וסגי כנגד סוי"ס כ', ומסגי כנגד סוי"ס ג', כי סס סלסס סויי"ס כמספר לסס, סכו כל ימות ססנס לנחנו חייס. לי כמי כפיס קיי כפסוטו ססס סחייס, סגי כמזונות ססס כחייס ע"י סס ס"ג, כמ"ס כפסוק ססלך על ס' יסכך וסול יכלכלך, דסיינו סניס על מספר סס סוי"ס מספר יסכך ססול ל"ז סכסלס כזס מספר ס"ג, ולזס סול יכלכלך, ומסגי רכוי סכניס כי כני קיי ומזוני יס כסס סלימות סחייס, וססלימות סל סלסס סלס סול סיותס כפוליס כגופניות וככסניות, כמלל כ"פ כני קיי מזוני כגופנייס וסכפנייס עוליס ר"ס סלסס מספר ימיס, ולז"ס ירלס זרע לו יחריך ימיס דייקל, כני קיי מזוני כגופניות, וכני קיי מזוני ככסניות ססס מספר ימיס, וזסו סחמר יחריך ימיס כל סכתוב לחיים : ⟦ornamental divider⟧ יומא בניהו פרק ח' אמר דבר עם דע"ה הדברים קשה הוא גבריא מבוטל הטעם, כי דע"ה ע"ה קסיג טעמים כמ"ש בספר הלקוטים בענין מ"ם דניל ועתיק יומין יתיב שהוא עתיק מטעמיה, ונראה דמ"ם בסוד רוח שגבריא הוא הסופר שלמעלה, והוא הדין, ר"ל ממונה לעשות הדין הנגזר בב"ד של מעלה הוא גבריא אשר בטולם הטעים : שם. אמר עוי עוי ולא אשגחו ביה. נ"ל בס"ד דחכמים נקראים עינים כמ"ש רז"ל ע"פ והיה אם מעיני העדה, אך אז הקיימינים כנגד עין והמאמינים עין שמא והוא יעקב וי על עין זו ועל עין זו, וזהו עוי עוי ר"ל וי עין וי עין : שם. מנשי רגליך מיחף מנעי עצמך מן החטא כדי שלא יבואו רגליך לידי יחף. נ"ל בס"ד קאי על עונות שאדם דש בעקביו שמתייחסים לרגלים, ולפי ד' מהרש"א ז"ל דמפרש רגליך על חטא של זנות מובן שפיר מ"ש אח"ז מנעי לשונך מדברים בטלים, כי ברית הלשון מכוון כנגד ברית המעור, ואם יתעה בזה יתעה גם בזה, וכמ"ש עט"ר הרב מור אבי ז"ל ותבא בדיתי עלי פיך : דף פ"ג. אמר להו רבי מאיר ס"מ חדש רשע הוא, דכתיב כי דור תהפוכות המה. בגמרא לא גריס אמר להו משום דסוף אמרי ליה אימתי לא אמרת לן מר. ונ"ל בס"ד לקיים הגרסא דלא א"ל בפירוש דהוא אדם רשע אלא א"ל דברים דמשמע תנייהו, כגון שא"ל תדיקו בשמו והם לא הרגישו, ובודאי לא נעלם מהם פסוק זה אך אמרו זה שמו כידור תיבה אחת והפסוק אמר כי דור תהפוכות המה חלוק לשתי תיבות, ולכן א"ל אח"כ אימתי לא עבדקו בשמא ולא א"ל אימתי לא תדיקו בשמא, אלא א"ל אבדקו מלשון בדק הבית, כלומר היה לכם לחלק שם כידור לשתי תיבות שהם כי דור ואז הייתם רואים ששמו מכוין עם פסוק כי דור תהפוכות המה, ואמרו לו אימתי לא אמרת לן מר זה הדבר על החלוקה שעשית בשמו שהוא משמע שהוא אדם רשע, ונראה שהם החמיצו בו בתחלה מפני שראו אותו מכניס אורחים ומבזבז ממונו לאחרים, א"כ ש"מ דאין לו חמוד ממון, אך ר"מ כיון יפה בזה שקרא עליו המקרא הזה דור תהפכות המה, כלומר זה הוא תאותם שלחמדים שלי שלך ושלך שלי שמתנהגים בהתהפכות, ועל כן אין הוכחה ממה שמבזבז בהכנסת אורחים כי הוא אומר שלי שלך, אך דא עקא שלומר ג"כ שלך שלי : והא דנכנס ר"מ בתחילה ולא בדק בשמא, נראה דזה היה הבית שזכו בו לאחזן בשתי תיבות, אך לא היה הבית שלו שאז של אחרים והיה יושב שם בשכירות ושם שמו של בעל הבית הראשון של מי זה והשיבו להם של אדם פ' שהוא בעל החצר, כי המשיב הודיעם שם בעל החצר ולא הודיעם שם היושב בו, ובאותו השם של בעל החצר לא היה גנאי, לכך נכנסו, אך אחר שנכנסו ידעו שהיושב בזה החצר שמו כידור ויושב שם בשכירות, לכך ר"מ לא רצה להפקיד כיסו אצלו : שם. חזו טלפחי בדיקניה. נראה מן השמים גלגלו חזרת הכיסים ע"י העדשים דעשויים כמו גלגל לרמוז ש יראו וש יצטערו כי עתידין הכיסים להתגלגל ולחזור לבעליהם, וגם בשמו כידור שהוא לשון כדור יש רמז זה, ונראה דהם היו יכולים לתבעו בדין שיהיו שנים עדים ואחד הובע, אך זה באופן למתבע בדינא מעלה ארוכה, ומן השמים סייעו שחזרו הכיסים בלא טורח שיקם : דף פ"ו. והשבת את ה' אלהיך שיהיה ש"ם מתחטא על ידך, עיין מהרש"א ז"ל. ונ"ל להבין גם כאן דרים כן, אבל זו הדרשה מפיק לה מן אות וא"ו שהוא לרבות בכ"מ, וכאן בא לרבות מלבד שלוקח תשובה להשי"ת, כן יהיה השם מתחטא אצל אחרים על ידך : שם. ויקחו ויתנו בשוק כלה. פירש שאינו חוזר סחורה כדי לייקר אותה אע"פ דמן הדין אין מוחין בידו, עכ"ז ליטוין ומתרעמין הבריות עליו ואין מקחי זה נאה בעיני הבריות, ולא תבעייהו בדבר של מאכל לא אפילו בדברים אחרים שבני אדם כולם צריכין להם אפילו שאין תלוי בהם חיי הנפש. ומ"ש ונושא ונותן באמונה לאו לאפוקי גזל וגניבה לא באמונה של דיבור דכיון שנתן דיבור אינו חוזר בו, וכמו ענין אבוה דשמואל בסחורה של המשי שנתן דבור לר"ב"ש למכור לו ונתייקר השער : שם. מחוי רב יהודה בלותו מקום ובלותה אשה ובלותו פרק. פרשתי בס"ד בפס"ק בן יהוידע אחוי באלבעו על חילון ואמרו ופנימי וכו' ע"ש ושם נשמעו דברים מבהילים וכאן אפרש אותם בס"ד, כי אבר הנשמה מוכנה בלשון חכמים בשם אלבע, וכמ"ש אין כל האצבעות שוות, ותיקון פגם אבר זה שגפגם בזנות צריך להיות בשלשה חלוקות שהם אותו מקום אותה אשה אותו פרק כנגד שלשה חלוקות שיש באלבע שיש בה ג' פרקים, והיינו כי כח הטומאה הדבק שם הוא ג"כ יתחלק לשלשה כוחות שהם חיצון ואמצע ופנימי, ושעירים ג' כוחות אלו ע"י צירוף ג' חלוקות לו שהם אותו מקום ואותה אשה ואותו פרק : שם. מפרסמין את החנפים מפני חלול השם. פירש רש"י שהם רשעים ומראין עצמן כאו הם צדיקים. ונ"ל בס"ד הטעם שקראם לאו בשם חנפים כי חנפים בהפוך אתרוון נפחים, והיינו המפוח ומע"ט שלהם הם כמו בשר נפוח שאין בו שומן לא מלא רוח. מעשה בעני אחד שבא לפני הגביר לבקש צדקה באומרו כי הוא מת ברעב, הלין בו הגביר וראהו גופו שמן ארבעה ידות על גוף הגביר עצמו, א"ל מי שהוא רעב אין לו בשר שמן כזה, א"ל העני אדוני לא תבט בשומן בשרי לא עד שתאחזנו בידך, ויגש העני והניח הגביר את ידו על בשרו וירא הבשר נפוח ואין בו שומן לא הוא כנוד מלא רוח. כן אלו החנפים שהם רשעים ומראין עצמן צדיקים הרי הם דומין לנוד מלא רוח, כן הם מראין עצמן צדיקים ומראה הזה ידמה לבשר תפוח ונוד מלא רוח, לכך יקראו חנפים אותיות נפחים שאין לאוונן : דף פ"ז. כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו. נ"ל בס"ד ע"פ מ"ש הרב האר"י ז"ל בריש פרשת מטות, כי הגדולים שבישראל מרוב אהבתם בהשי"ת אין נשבעים לאמת דבריהם אלא בשם ה' מפני שאין להם דבר חביב כשמו יתברך, לכן דוד הע"ה אמר חי ה', ובעז אמר חי ה' שכבי עד הבוקר, והמון העם כשרואין הגדולים נשבעים בששם גם הם נשבעים, אך דא עקא הגדולים נשבעים באמת ואלו נשבעים לשקר, לכן צושו שהגדולים יזכירו את ישראל על חומר השבועה כי הם הגורמים להם ע"ש, נמצא יש אדם עושה דבר טוב וזה הטוב יהיה גרמא לאחרים לחטוא ולחמור, לז"א כל המזכה את הרבים לדקתו זאת עומדת לו שאין חטא בא לאחרים על ידו, ר"ל בסיבתו כאמור. אי נמי יש גורם בתוכחה שלו סמוכיה לרבים שייטעו יותר שבועטים וכועסים מזידין יותר, וכמ"ש חכמינו אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח, אך כל זה אם כונתו להשתרר על הציבור, אבל אם כונתו לזכות את הציבור אין חטא זה בא על ידו. ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו פירש אין חטא בא על ידו לתהום בסתר שגונה שהעידו על בעלה שמת, ולפי האמת טעו בדדמי והוא חי וכאשר הגידו פלחות כזה על הגאון משנה למלך ועל הרס"ג מהר"ם סוזין ז"ל שלא רצו לחתום בפס"ד של היתר עגונה והותרה על פי חכמים שבעיר וסוף בא הבעל עכ"ד נר"ו : שם. אמר עשהאל אספה וקרי אנפסיה מאספות ירים אביון. נ"ל בס"ד הא דבחר בשם אספה, לרמוז כי בצער זה יכופר לו בעד אם פה אותיות אספה, כי מלאה האה
יומא בניהו פרק ח' לט דמלאך מט''ט שהוא חנוך בן ירד שעלה למעלה ונעשה גדול וחשוב למלאכים נקרא בשם מיכאל, ועיין בקה''י ז''ל ולפ''ז שפיר קא''ל שרחח לומאך, כי הוא תחלתן היה אדם מן התחתונים, ורמז לו בזה שיתעורר להמליץ טוב עליהם שהוא היה אחד מהם, ועליו אומרים בשליחות ויעמוד מלאך מליץ טוב להגיד ישרותו: שם. ומלא חפניך גחלי אש אשר בינות הכרובים. נ''ל בס''ד רמז לו בליקוטת הגחלים שילך חלל ג' אבות שיהיו מחלים ומתפללים בעד ישראל, וכאשר עשה מרע''ה בעת החרבן שהלך אצל האבות והעיר אותם שיתפללו בעד ישראל, ורמז לו זה בגחלים שהם אותיות ג' חלים ר''ל שיהיו ג' אבות חלים ומתפללים. וזכר לו שם הכרובים ללמדו טענה להציל ישראל, דאז''ל נקראו כרובים שהם כורת נער שקורין לנער רביא, והיינו כרובים ר''ל כרביא, ולימדו בזה טענה לדון את ישראל בתורת קטן שאינו מתחייב בשביל שהוא קטן ואינו שלם בדעתו, ומפש''ה כי נער ישראל ואהבהו, ר''ל אני אוהב אותם כנער שהוא קטן ואם חטא אין עליו משפט הדין: והנה במדרש איכה בפסוק שלח אש בעצמותי, איתא, זה שאמר הכתוב ולדקך שטים עד מרום, כשם שהתחתונים צריכין לעשות צדקה זה עם זה, כך העליונים צריכין לעשות צדקה אלו עם אלו, כי הקב''ה אמר למלאך שיקח גחלים מבינות לגלגל ומלאך אמר לכרוב אע''פ שגזר עלי הקב''ה ליקח הגחלים איני יכול ליכנס לפניס ממחיצתך עשה עמי צדקה ותן לי ב' גחלים משם שלא אכוה הה''ד וישלח ויתן אל חפני לבוש הבדים, מהו וישלח ויתן א''ר יצחק שהפשירן והכנס בכפו ע''ש, ונראה דדאו דלביש ידע דאח''כ ענוש יענש על אשר שינה שלא לקח הגחלים בידו, אך הוא עשה כן בעבור טובת ישראל ולא נתכוון להציל עצמו מן הכויה, ומ''ש וישלח ויתן ר''ל נשלח תוקף החום מן הגחלים ואח''כ ויתן. או יובן נרמז וישלח י' שם, ר''ל החלף היה עושה י' גמור, אך נשלח מתוקף החום מן הגחלים ויתן אח''כ: שם. ויהיו ליה ק''ח מלכי ופרוותא דשמשיג. נראה פרוותא דשמשיג הוא המקום שקורין אותו עתה בשם בהר''ין, שהשם מורהין מן הים המרגליות שקורין לול''ו, ועתה מלכות פרס טוענת שזה המקום שלה ומלכות אנגליזה טוענת המקום שלה ולא נשתוו ביניהם ונשאר המקום ביד בעלים שיושבין בו, ואין זכות בו ופירותיו לא לזה ולא לזה. ודע דעתה מלכות פרס שולטת על מלכות תוגרמה, אבל מקודם היתה מלכות פרס עובדי ע''ז ועכ''ז נשאר שם פרס על המלכות ההיא: שם. וההוא שעתא פולסי דנורא. הנה ענין הלקאה זו דעבדי למלאך ומספר הששים יש בכל זה סוד עמוק ודברים אמורים בלשון משל ומליצה, ונראה דקרא ההלקאות בשם פולסי כי מלוי אותיות אש שף שין הם פלס, וקראם פלסי כפי משפט הלשון המדבר בלשון רבים כמו גבר גברי איש אישי, וכיוצא בזה: שם. דההוא שעתא עיילוהו לכוכיא שרא דפרסאי ואקמוהו בחריקיס. נראה הכונה ע''פ מ''ש בקה''י ז''ל בשם סודי רזא וז''ל, גבריה הוא הסופר שלמעלה, כמ''ש קסת הסופר במתניו, והוא כדיין לפני כסא הכבוד וכל מקום שנאמר בא מלאך ותכמן הוא גבריה שהוא הדיין עכ''ל. ולכן נדחק דאוקמוהו בחריקיס או בדוכתיה, היינו שיהיה הסופר של ב''ד של מעלה, ולכן כיון דנעשה סופר במקום גבריה כ''א יום אמר לב''ד של מעלה כתבו לי כך וכתבו לי כך. ודע דכל זה הוא בעולם העשיה כי אין מליחות ומושב לשרים של האומות אלא רק בעולם העשיה כנודע, וידוע שיש מלאך מיכאל ומלאך גבריה בעולם העשיה, ויש ביצירה ג''כ מלאך מיכאל ומלאך גבריה, וזה מלאך גבריה אמר כ''מ דאלמ''ר היה אוכל בשר היורד מן השמים, וזה שלמטה מי יוכל בשר יורד מן השמים, והשיב אין, כי הא דר''ש בן חלפתא הוה קאזיל ב אורחא פגעו ביה הנך אריותא וכו' נחתו ליה תרי אטמי דבשר מן השמים ואכלו וכו' שמעינן דאפשר דנחיתו תרי אטמתא חדא לאריות וחדא לרבי שמעון, והיינו יצחק אבי מדרשא בעו עלה דבר טמא הוא או, או דבר טהור, אמרו ליה אין דבר טמא יורד מן השמים, וידוע דאמתחתא הוא ר''ל ירך כמו אמתחת דשורה בעלובין דף ט' שהוא ר''ל חתיכות של חומה וכמ' בערוך, ויש לדבר עוד בענין זה ואי''ה בסנהדרין נכתוב בזה: דף ע''ז. אמר אביי ש''מ כסא דדוד לעלמא דאתי מלתא ועברין וחד לגנא מחזיק. י''ל לשון זה דש''מ הוא סתום, דמשמע דקאי על ענין זה שמדבר בו דמשמשין מיכאל הכי על כוס של דוד הע''ה, ולכאורה אין לזה שייכות בזה. ונ''ל בס''ד דקאמר כאן מן שיורד לישראל נבוק ס' אמה, והיכי בן יהודה אומר מתגבר ועולה עד שרואין אותו מלכי מזרח ומערב, פירש מלכים הדרים במזרח ומערב של א''י, והדבר הזה יפלא, והלא המן היה יורד עומד לגלגולת וכל עומר נבדל בפ''ע שאין העומרים מתערבים יחד ונעשים תל, וגם ידוע דהעומר עשירית האיפה, ואיך עומר שהוא עשירית האיפה יהיה גובה ס' אמה, וגם מלכים הדרים סביבות א''י יראו אותו, על כן מוכרח לומר כל עומר שהוא עשירית האיפה היה נתפח במקומו בתחלת ירידתו בדרך נס כדרך שנתפח לחם הבילה כאשר מניח בו קו זה נתפח בירידתו עד שיגבר הנפח שלו שיעור ששים אמה כדי שיראוהו הרחוקים ויתקדש בזה ש''ש, ואע''ן כשיבא כל אחד לטלטל עומרו תנוח ותשקכך נפיחתו לשיעור עשירית האיפה ויטלטל אותו בכליו, וכיון דאופן זה הוא מוכרח לאומרו במן, לכן עשה דמיון לזה הכח בכוס של דוד הע''ה שיהיה בו נס כיוצא בזה, כי לעולם אינו מחזק יין בכוס שלו רק רביעית אך הכוס גדול מחזיק רכ''א לוגין ואחר שיניחו בתוכו רביעית יין היה בו נפח שיתגבר ויעלה אותו היין ויתמלא כל הכוס שהוא כולו ממינו, יען כי אין מניחים בכוס שלו רביעית מפני שהוא עיקר המלכות, שהיא רביעית באותיות שם הוי''ה שה''ם ה''א אחרונה שבשם, ועוד יש טעמים אחרים בזה כנודע, וכאן רמז הכתוב בתיבת רוי''ה על שיעור רכ''א כמנין רויה, ואיך יהיה מקבל רביעית שיעור רכ''א דהא כוס של ברכה צריך שיהיה מלא על כל גדותיו דכתיב ומלא ברכת ה' שאו גם זה הוא כדרך האמור במן דמשקלו עשירית האיפה, אך כמות שלו נדחף גובה ס' אמה כן כאן משקל היין רביעית, אך כמות שלו היה שיעור רכ''א לוגין ע''י הנפח כמו כפות דלועין בילה, ובמלא בזה משקל הרביעית יתמלא כל הכוס המחזיק רכ''א לוגין מחמת רתיחה ונפיחה של היין: שם. למאי קרי ליה תירוש וקרי ליה יין. פירוש יין ותירוש הם שמות חלוקים, פעם נקרא בשם יין, ופעם נקרא בשם תירוש, וכאן למה זכר שתי שמות יחד בבת אחת כשו מדבר בשני מינים, ואמר רבי יצחק שתי שמות אלו נזכרו יחדיו א' לזוכה וא' לאינו זוכה, דשם יין מורה שמביא יללה לעולם והיינו יין גי' ע' וילל גי' ע'. ואמרו זכה נעשה ראש, פירוש זכה לשתותו בשביל שמחת הלב והיה סוף בתורה נעשה ראש שנזקף אות יו''ד בין אותיות רש, ואם לאו ששותהו כדי להשתכר יסתלק אות יו''ד וישאר רש, וזה נרמז באותיות שכר בהם כף רש כי במלואים יש שני כפות אחת כף שמימין בה המחקל שהוא סלע או ברזל שאינו שוה כלום, וכף אחת מנימין בה דבר ששוקלין אותו וזו כף עשירה: דף ע''ז. מיכאל שר של לומאך. הא דקרי לישראל אומה של מיכאל, נ''ל בס''ד דאיתא במקובלים בשם ה' נעשה ונצליח ליקבה"ו פסחים פרק ראשון דף ב'. לעולם יכנס אדם בכי טוב ויצא בכי טוב. ר"ל בס"ד אומרו לעולם, כלומר בין הולך לדבר מצוה בין הולך לדבר רשות, דאפילו הולך לדבר מצוה צריך להזהר בכך. או אומרו לעולם בין בימים של נסים באדר וניסן, בין בימים רעים כמו בין המצרים וכיוצא: דף ג'. לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו. ר"ל בס"ד מ"ש לעולם דאיכא תרי מיני גנות, הא' שהיה טוב בתחלתו ונתגנה ע"י סיבה, כגון בהמה טריפה ונבלה שהיתה טובה וכשרה בתחלתה וע"י אדם נתגנית, וכן אדם שהוא טהור בתחלתו ובאה לו טומאה אח"כ ונתגנה בה, דמין זה גרוע טפי מדבר שהוא נתגנה בגזרת הכתוב שגזר הקב"ה על בהמה שאינה מעלת גירה ואין פרסותיה סדוקות שתהיה טמאה, וזה המין עדיף טפי מאותו המין, ולכן אמר לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, דהיינו בין במין גנות זו בין במין גנות השני. ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו פירש תיבת לעולם בא ללמד אע"פ שהוא מדבר עם האשה שצריך לקצר דבריו כמ"ש בגמרא דעירובין ששיחתה אשה את ר"י הגלילי על שהאריך בשאלתו לה שאמר באיזה דרך נלך ללוד, וקראתו גלילי שוטה, דהיה לך לומר באיזה ללוד, משום דאמרו חכמים אל תרבה שיחה עם האשה, ולכן אמר כאן לעולם אל יוציא דבר מגונה מפיו, שיאריך בלשונו כדי שלא להוציא דבר מגונה אע"פ שהוא מדבר עם האשה עכ"ד נר"ו: מיהו י"ל במאמר זה דאמר אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, דהול"ל אל יאמר אדם דבר מגונה, ופירש בני ידידי כה"ר יעקב נר"ו, דהול"ל שצריך אדם לומר כלשון רבו, ולז"א אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, כי דוקא בדברים שהוא מחדש ומוציא מפיו צריך להזהר בכך, שיאמר בארוכה כדי שלא יזכיר דבר מגונה, אבל דבר של רבו שהם דברים שאמרם והוציאם רבו מפיו, זה מוכרח לאומרם כמו ששמען מפי רבו, ואל ישנה בשביל שלא להזכיר דבר מגונה, עכ"ד נר"ו: שם. א"ל לא ובצר לסוסים ולחמורים דכתיב השעורים והתבן לסוסים ולרכש. פירוש אע"ג דשעורים הם מאכל אדם ג"כ דאיכא טובא דאכלי פת שעורים, עכ"ז הם מיוחדים לבהמות דהכתוב שקל אותם במשקל אחד עם התבן דאינו מאכל אדם כלל שאמר השעורים והתבן לסוסים: שם. מאי הול"ל אשקפך מנשק חיטין יפות. נ"ל בס"ד כל הקפדתם עליו הוא שצריך להוציא מפיו שם יפות על מאכל אדם, ואע"פ שהוא עומד ברע בהותה שנה, עכ"ז אם פותח פיו בדבר טוב יועיל להיות הרע טוב, כי ברית כרותה לשפתים הן לטובה הן להפך, והרע אפשר שיהיה טוב שאם תוציא הארץ קימעה ישלח השי"ת ברכתו ויספיק המועט לרבים ויאכלו ויותירו, מעשה בשעיר גדול סוסים לו שני בנים ורצה שלא יהיו בטלנים אלא יעסקו בעסקים שירויחו מהם, ואע"פ שאינו צריך להרווחה שלהם כי יש לו קרקעות של שכירות שיגיע לו מהם שכירות מאה ידות על הולדת ביתו, עכ"ז רצה שיהיו עוסקים ולא יהיו טלנים מחמת בטלה, ולכן נתן ביד כל אחד מהם קרן מאתים זהובים שיתעסקו כל אחד לבדו בשולחנות, והתנה עמהם שיבלו אלו כל ערב שבת קודם מנחה, ואם יגידו לו שהרויחו באותו שבוע הוא יתן מתנה חמשה זהובים מכיסו לאותו שהרויח, ואם לא הרויחו לא יתן להם פ"ק, וכ"ש אם הפסידו שלא יתן להם כלום, והם נהגו בכך כמה שבועות, והיו לוקחים ממנו כל א' חמשה זהובים כפי התנאי, והנה שבוע אחד שניהם הפסידו, ויבא האחד אצל אביו בע"ש ויגיד לו שהפסיד בזה השבוע ולא נתן לו כלום, וחבירו השני אמר למה לי לומר הפסדתי ולפחת פת לשון, אלא אני אודיעו באופן זה כדי שלא יתן כלום, ולכן א"ל הרווחתי בשבוע שעבר, ואז יבין בזה שזה השבוע הפסיד, וכיון שפתח פיו בטוב, נסתבב מן השמים שחביו כיון ששמע שאמר הרווחתי, לא נתן לבו על סיום דבריו שסיים בשבוע זה, ונתן לו חמשה זהובים, נמצא פתיחת פיו לטובה עשתה לו הרווחה, ולכן כאן הקפידו שיוציא מפיו תיבת יפות על מאכל אדם: דף ד'. בדקו והשכחו דמזלזלין קאתי. מקשים למה באותו מאמר דועי דועי התקינו מדעתם מהן קאתי, ולא הוצרכו לבדוק, וכאן הוצרכו לבדוק. ונ"ל התם היה דרכו לומר כן אפילו על דבר מועט פחות משוה פרוטה, דאין ב"ד נזקקין לו, ואין דרך לתבוע עליו לפני ב"ד, לכך ברור אצלם דמהן קאתי, אך בזה הדבר שאמר אכיף ימא וכו' אין בדברים אלו חיוב חידום ופלא כדי להחליט שמזלזלן קאתי, אלא רק הושיבו דבריו לבזם לב לבדוק אחריו. או יובן בס"ד ההוא דאתי מהן היה מדבר כל דברים שלו בלשון לעז ורק רגיל על לשונו ב' דברים אלו בלשון הקודש והיינו אומרם בלשון לעז, וכיון דהוו סימן זה שהוא שינוי פלאי, דאע"פ שהוא מדבר בלשון אחר אומר דועי דועי בלשון הקודש, לכך החליטו דמהן קאתי ולא הוצרכו לבדוק משא"כ באותו דאתי מזלזלין לא מצאו בדבריו דבר שינוי ממנהגים, לכך לא החליטו אלא בדקו והשכחו: ועוד נ"ל בס"ד, אך תחלה אקדים בס"ד דקדוק א' דק"ל מני הכריחם לבדוק, דמה יוצא להם מזה איזה דין כדי שישבו לבדוק, ונ"ל בס"ד די בדיקה היתה לצורך דבר אחר, דאפשר שהיתה קרקע נקראת על שם יוסף בן שמעון שהיה קודם ד' דורות, והוא מוחזק דמזלזלין קאתי, ועתה זה האיש שהיה דרכו לומר אכיף ימא וכו' תבע בב"ד ירושת מקרקע זו שהיתה נקראת על שם יוסף בן שמעון אביו של זקנו, וזה יוסף בן שמעון התובע הקרקע לא נודע לנו אם הוא היורש של יוסף בן שמעון הראשון בעל הקרקע טו
ל פרק ג' פסחים בניהו סקול כחסלן, וכיון דקכין כונת לכי יוקנן סיטס כסנת כת ק"ק, לסכי פריך מסס על מ"ס לכי יוקנן כת כהן ליסרלל מכיסתו לידי עניות, דנקיט כת כהן נסתס דמשמע לפילו כהן קנר, ותילן לו קל כת"ק קל כעס סללן, פילוס קל דלר"י קלולס סיתעסר ידבק בזרעו של אהרן איירי בכהונא קול ת"ק, דלז תולס דיליס וססונס סל לסתו מעסרתו ולין קפידס מלך סלסס דלפילו לס סיס כת כהן סלינו קנר מתעסר כעכול סקול עלמו ת"ק, וקל דקלמר כת כהן ליסרלל זווגס עולס יפס היינו כנשאת ליסרלל עס הלרן, ולסכי נקט כת כהן נסתס, דלפילו לס סיס כת כהן קנר לל יועיל זס, כי מלך זכות סתולס כתר הבעל חזלינן, וסתללן לית ליס קלי דיוקל דדייק מדנקיט זרע של לסרן ולל למר כהנת : שם. אמר לא ניחא ליה להכהן לחידבק בזרעיה דקול ליס מתנס כסנל ולקכי. י"ל קלס דודלי לל תלג נסניל סנלס כסנס, דקל סיס קכס ולדיק, וכודלי ניקל ליס לססרן נחתן כזס, וכנר לר"י דלס קול ת"ק וזווגן עולס יפס, ללס מוכרח לומר דללס מלך המזל סכך סיס גוזר עליו, ול"כ ליך כסלמר דנריס ללו לתסו מלקר דנלמת לל תלס מסוס דנפל כסנס. ונ"ל נס"ד דליתל כגמלל דסנת דף ל"ג ק"ר ג' מיני קדרוקן הן, סל עכילס ענס, וסל רעב תפוק, וסל כספיס דק, סמזקל הקטן קס ניס, למר רנס"ע מי מפיס ולתסי, ופירס רש"י ז"ל קול סיס לו מחמת רעב, לך טען מי מנקין לידע סלין זס סל עכילס, עכשיו ילמרו סענר עכילס, סלין הכל יודעיס נסלסס סימניס סנז' ופעמיס סמססנין, ולכן נטענס זו לתסי מן ססמיס ע"ס, וכן כלן רב כסנל ודלי לל תלס נסניל סנלס כסנס, ללס כך סיס גוזר עליו מזל המזל לו כל קילו, לך טען כיון דידעי לינסי דלין כל לדס רלוי ליסל כהנת, סלס לינו רלוי קוכלס לו קוכלתו, עכשיו ילמרו דלל ניקל ליס לססרן להיות לני דנק נזרעו דלסוי ליס מתנס כסנל מפני סלין לני הגון, וכמכס מלויס עליו נחנס, ולכן רלוי ססתלפל ולסריך ימיס כדי לסכלל מן החשד, וככת טענס זו התסי, וכסנר טען סמזלל הקטן כולס ולתסי : שם. נסיב כהנתא וקו"ל תרי בני סמיכי. קסס מסיכל מוכח דקו"ל תרי בני סמיכי מסוס דנסיב כהנתל, וסלס רוב החכמיס יסיו כל נניסס ת"ק לו ללויס לפחות, ופוק חזי נסיוס סמספקות כמס נניס קכמיס מונס לרב פפל. ונ"ל נס"ד דלפסר סיס ידוע למלרי תלמודל דרב לרי כר לבין נסל תקלס לסס וסוליד ממנס נניס ולל סיס נסס בן קכס, ולקר סנסל סכסנת סוליד ממנס תרי בני סמיכי, ומזס נודע דקל גרמל ליס : שם. אי לא דסבירא כהנתא לא גלאי. י"ל מס שייכות יס לגלות נדנר זס. ונ"ל ר"ל לל גללי ולקו הגלות קידוע המפורס נפרק הגוזל ומלכיל, דנעסס לו סינס סמת ולח"כ החייסו ר"י, וכיון דגרס לו מיתס מזס דן סקול קסינס נסולי סכסנת, דלסמר נס לו קוכלס לו קוכלתו כ"מ : שם בר מיחס התירי. נרלס דרכס סיס סלקד הולך ומסנב לכל נעלי נתיס לקנוס תנוריס סלסס סיעור הללוי, וסס ינסלו לו יכלו נתנוריס, ונותניס לו סכר טרחו נספקס מכל נית פת לו תנסיל, ולכן זס המרנס סעודתו נכל מקוס סלוכל לכל זס ולכל זס מדמיס לותו לסמקמס תנוריס, וסנס קול כענור תורתו רלוי סיסיס נקרל נסס קכס, ועתס סמנזס עלמו לקרנות סעודתו לכל נעלי נתיס יסנר לות כ' סל קכס לסתיס ויוסיף נ' יו"ד ולז לותיות קכס יסיו לותיות יקמי ר"ל דומס לסמקממס נתנוריס. ומ"ס לותו בר מלך פנכי, סנס קול לפי תורתו רלוי לקרלו תלמיד קכס, ועתס נסניל מעשיו נהפכיס לו לותיות תלמיד קכס לגריעו, והיינו לותיות מל סל תלמיד עס לותיות ק"כ דקכס יסיס לילוף מלך, ולוסיות מ"ס תי"ו סל תלמיד קכס ר"ת מיקס סתולי, ולוסיות מ"כ סל קכס קול מך רשע : שם. זה נושך ושובר עצם. הנה ענין הנסיכס לינס נכיכס ממס ללס סכונס על הגוף סזיק לו כמו נסיכס ולריך לסנין ענין סכילת סעלס מס סיס, ונ"ל נס"ד ע"פ מ"ס נילקוט רלוכני נפרשת ויחי נסס ליזוי סלס יעשו ליזס כליס מעלמות קלדס לל יסיס ללותו לדס מנוקס וסוף עונדל נמלכס לסת סעסתס קוכיילות מן ססינייס סל קוייניס נסניל סקוק סקולין דלמ"ל לו טלמז"י כדי סלל יסיס לסס מנוקס, ולכן כתיב נירמיס כיוס סקול לוכיס לת עלמות מלכי יסודס ולת עלמות סריו ולת עלמות הכסניס ולת עלמות הנניליס ולת עלמות יוסני ירוסליס מקנריסס וסטקוס לסמס ולירס וכו' וסיינו ססטקוס כדי ססלך סליקות מסס ויסיו עוסיס מסס כליס לססתמס נסס סלז לל יסיס לסס מנוקס ע"ס, ולז"ל זס נוסך וסונר עלס וסדמיון נזס דללו סקול סולס לת ת"ק סנלס גמולס לל מכעיס נקייו ללס גס לקר מותו מסתוקק לסנור העלס סלו לעשות ממנו כליס כלסר עסתס לותס סמלכס נעלמות קוייניס כדי סלל יסיס לו מנוקס : שם. מה חרי דורס ואוכל ואין לו בושת פנים. פירוס לוכל לותס סמיס קודס סתמות, וכמ"ס קז"ל גני העוף סקול דורס ולוכל, כלומר לוכל סנריס כעודס נחייס קודס סתמות, וכן סקרי טופס כן, וזס סמסירות סלוכל לותס תכף קודס סתמות, מולס סקול ירל פן תכל קיס לקלת ותתגבר עליו ותחטפנה ממנו, ולכך ממהר ללכלה ולינו ממתין ולין לו נסת פניס על הדבר דנמכס סקול ירל פן תתגבר קיס לקלת עליו, ודל סקל כי קול מלך סנייות, וגס זס מכס ונועל ולינו ממתין עד סתסלוף מליליס ויעסס כרלונה, ולין לו נסת פניס נכך : דף נ"ו. אר"ח זה חור עיקר הוא בשוב וקפוי לעוה"ב. הנה לכאורה נראה דרטס זו שייכה כפי הכתיב יקרות יקפלון סקול זמן העתיד, כי כפי הקרי דקרינן יקרות וקפלון דקלי יקרות על זמן לקד וקפלון על זמן לקר, לל תיכון דרסס זו, וכיון דדרסס זו סיס על הכתיב לל סול"ל דרסס זו נסתמל על הכתיב, דלין דורסין נסתמל סל על הקרילס, ונ"ל דסגון דרסס זו על הקרילס נמי דקרינן וקפלון ננסון, וסיינו כי עתס סלול נתחלת היוס קל וקפוי וכן קול נסוף סיוס, ורק נלמכע סיוס קול יקר, וסטעס מפני סלול סיניסס סל נני לדס קלוס ולין יכולין לכלת מחור קזק ויקר נפתע פתלוס לקסך גמור, וכמ"ס סמליר ללרן ולדריס עליס נרחמיס, וכל זס עתס לך לעתיד יתחזקו כל סקוסיס סל נני לדס ויכוליס לסבול סני ספכיס מלך ללד, ולז יסיס סלול סל סיוס סוס, סגס נתחלת סיוס וכן נסופו קול לול יקר תקיף וחזק, וז"ס ניוס סקול לעתיד לל יסיס לול וקפלון, פי' סני מדרגות סל לול ניוס תחילת סיוס וסופו לחוד ולמכעו לחוד, ללל מרלסו ועד סופו יסיס יקר. ולמ"ד דמפרס על לול תורס ג"כ לתיס סדרסס על הקרילס דקרינן וקפלון, כי עתס יס חכמיס סלכלס נגעיס ולסלות קליס, ויס קכמיס לכלס יקריס כמ"ס ר"י נלרבעס לל מוליס נסיתל מנינס, לך לעתיד לכל הכל קליס, כי מללס סלרן דעס לת ה', לל יסיס לכל זס יקרות ולכל זס קפלון. ולמ"ד דמפרס על לול הכבוד סזורק על נני לדס מכס סעוסר, הנה עתה לין סויס כל נני לדס כעוסר, ולכן לין כבודס סוס, ללל לכל זס יקר ולכל זו קפוי, דללונן לע"פ סקול עשיר נחסן לגני לוי עני, ולעתיד הכל סויס נכבוד העושר, כמ"ס וסמתי כדכד שמשותיך וכל גבוליך לאבני חפץ, ומניל דוגמס קרונס לזס מסל דנריס דרינ"ל : שם. עולם ברור ראית. פירוס קול רלס נעולס סמיון פעס בניהו פרק א' ב' ג' פסחים הקרקע, ויש עוד תובע אחר ששמו ג"כ יוסף בן שמעון, וחומר פסול היוחס של יוסף ג"כ שרחקוהו, והעדים מעידים שיודעין בבירור שיש יוסף בן שמעון הראשון ויש שמו יוסף בן שמעון ואין יודעים זה לו זה, ולכן כיון שראו שזה התובע האחר דרכו לומר לכיף ימה וכו' וחלו חכמים כיון שאותו הראשון ברור להם שהוא מזולזל, הנה נראה שזה התובע שדרכו לומר לכיף וכו' הוא הידוע של אותו יוסף בן שמעון הראשון, אך לא יחליטו בכך ע"פ סברא זו, לכך טרחו ויגעו לבדוק, ובדקו ומצאו שדבר זה ברור שזה התובע מזולזל, קאתי, וא"כ הוא הידוע של אותו יוסף בן שמעון הזקן בעל הקרקע, מאחר דברור להם דהזקן בעל הקרקע אינו מזולזל : דף ח'. מפני מה אין חמי טבריה בירושלים כדי שלא יהיו עולי רגלים אומרים אלמלא לא עלינו אלא לרחוץ בחמי טבריה דיינו. שמעתי מקשים מכאן משמע דלא נזדמן בירושלים מעין שמימיו חמין כחמי טבריה, וקשה דלקמן דף מ"ח א"ר חסדא פסח שבישלו בחמי טבריה חייב דעבר חקרא דמליך בפסח גלי ולא בישל, וזה בישול הוי, ואיך יש מליחות לדין זה בעולם, דאם בירושלים אין חמין כחמי טבריה, ואם יבשלו בחמי טבריה ממש א"ח דרחוק מירושלים הרבה והפסח נשחט בארבעה עשר, ואימתי יתן לו פנאי להפטר לסוכות חמי טבריה ויבשלם ברגע על ידי אד, לו יוליך הפסד עמו הפסח לטבריה ברגע ויבלהו חמתו שם בני אדם, וכמ"ש בשירושין דף מ"ג דאף שם שמשתמש בתלמוד בנפלא בשיבח קמיה דרב חסדא בסורא, ובתרי פני דשבת קאתי רבנא בפומבדיתא, ומסיק בגמרא דילמא יוסף שידא חבריהו ע"ש. חי' במי ע"י סם שעשו בקפיצת הדרך ברגע אחד מירושלים לטבריה, וכמו שמצינו ברבינו הקדוש ז"ל שהלך מירושלים לדמשק בקפיצת הדרך ברגע, כשבקש ממנו אותו השר לפתוח מי גיחון, וכמו ששם מפורש, ועוד י"ל דאין התחלה לקושיא זו, דר"ח דיכא קמ"ל חי סוס בירושלים מים מעין כחמי טבריה, כי מחמת שחמה העיר היה יכול לשנות בחלה, וכמ"ש במדרש יודע היה שלמה חוט זה הולך לכוש ויהיה יודע בו פלפלין, חוט זה הולך להודו ויהיה יודע בו זנגביל שנאמר ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו ע"ש, וא"כ היה יכול שלמה הע"ה לשנות חמין בירושלים כחמי טבריה, שהיה חופר במקום אחד שחוט שלו נמשך עד חמי טבריה ובין סמים שבאותה חפירה חמין כחמי טבריה ממש אלא דלא עביד הכי משום עולי רגלים, ואפשר להיות לעתיד כן בירושלים ולא יחוסו לדבר זה דלכבוד דרי, ולא יחמרו כולם, על כן הדין זה דר"ח בבישול הפסח ניתן להאמר : פרק שני. דף כ"ה. מאי חזית דדמא דידך סומק טפי, מקשים מכח דאיתמר בגמרא בחומרים לנפש וזו נבלעה יותר מאי לאו אדם פ' ונהרגנו ואם לאו נהרוג את כולכם יהרגו כולן ואל ימסרו להם חיתו אדם, וקשה למה שייך האי טענה דמאי חזית דדמא דרבים סומק מדמא דיחיד. וי"ל דהתם חומרים מאי חזית לכל חד וחד בפני עצמו, דאם ילכו למסור חותו אדם בשביל הצלת עצמו אמרינן ליה מאי חזית דדמא דידך סומק טפי, ואם ילכו למסרו כדי להציל את הרבים אמרינן ליה מי שם אותך גואל הדם שלהם, ומי הכניסך בדבר זה להציל את אלו בדמו של זה : דף כ"ו. קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה. נ"ל בס"ד, הנה הקול הנאתו בחוש השמוע ומראה בחוש העין והריח בחוש החוטם ואלו מאחר שאין בהם ממש אין בהם חיסור מעילה, ונאמר בחלם חוץ הטעם יש בו חיסור מעילה דחס לכל מהשקדש מעל, וחוץ השמוע ג"כ יש בו מעילה דחס לכל בגד לו נתחמם בחפץ של הקדש מעל, וזו הכלל של מיעוט דהנהג שלה הרגש של מיעוטו כנגד הנאות הנאות מותרים והרי חסורים, ובזה יובן בס"ד מאמר רבא חמשת חושי חית לריחה תלתא מימינא ותרי משמאלא, ריחה רמז לצבמ"ק דכתיב ביה יראה כל זכורך, וחושי ר"ל כוחות של הנפש כמו כחי וראשית חוני, תלתא מימינא כי כל דבר המוקר יתייחס לימין ותרי משמאלא כל דבר החסר יתייחס לשמאל : והנה הנפש הנהגת אלו המותנים עסק הקב"ה בהם הם לשלשה חלקים, כי מרע"ה נתן לו כח בראייה עינים שצדק את הלוחם חס לדיק חז לאו בלוחם, דכתיב ותתם תמוה מכל העם, ושלמה הע"ה בקול זה הדבור שנתן לו לב מבין לבדוק החלם ע"י דבור שלו וכאשר עשה בדין שתי זונות, ועוד מעשיות הרבה כיוצא בזה, ומלך המשיח שיבא בב"א יתן לו כח בריח וכתיב והריחו ביראת ה' לא למראה עיניו ישפוט וכו' דמורח ודאין : דף ט"ל. אף מרורים חזרת רך וסופו קשה. נ"ל בס"ד קודם חורבן מצרים יש חותיות קל פלט והיינו קל קנאה ופלט פליטה, וסוף מצרים יש חותיות נקמן לשון קוץ וקוצים. ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו פירש לכן מנלים לקן בתחלה עקר מכות ועל הים לבסוף לקן חמשים מכות ולכל חד דלתית ליה, יען כי הם היו חולקין לך וסופן קשה ונעשה מרה כנגד מרה, עכ"ד נר"ו : פרק שלישי. דף מ"ט. בת כהן לישראל חזן זיווגו עולה יפה, כך הגרסא בעין יעקב. ונ"ל בס"ד חס הזווג חותיות כהן עם חותיות ישראל יהיה מים יוסף נשאר כלים. ואם חז קוברה חז קוברתו לו מביאתו לידי עניות הטעם כי הכהונה שיש בה עבודת הקטרת קטורת יש בה סגולה לעושר, דכתיב ישימו קטורה באפך וסמיך ליה ברך ה' חילו, וכמ"ז בגמרא וכ"כ מהרש"א ז"ל, גם ידוע שיש בה סגולה לחיים, ולכן סמים בלח ב"ח חיים, וכיון שזה לקח כהנת סגולה גדולה ממנו ביחוס ואפשר לומר שמאי בבשביל סגולת העושר הנמצאת בכהנים מקריבי הקטורת חז בשביל החיים, ולכן חז קוברה חז קוברתו חס נשחט בשביל להשיג חיים, חז מביאתו לידי עניות חס נשחט בשביל להשיג העושר, מיהו כל זה הוא חס הזוטא עם הארץ של זמן הראשונים, אך חס חית עם הארץ עת"פ שח"ו ת"ח לאו חתנור עליה הני מילי וכדמסיק תלמודא : שם. לח ק"ח חז בת"ח חז בעט הארץ. קשה וסלח דבר זה מפורש בדברי ר' עקיבא, דקאמר כל שכן שתורה וכהונה מצטרפין, א"כ מוכח דחייבי בת"ח, ומאי קשיא לתלמודא שבת להרן בסבי, ועוד דאמר כלן בת"ח כולנו חומד דבר חדש, ובאמת הכי ח"ר יוחנן בפירוש, ומהרש"א ז"ל נרגש בזה ודחק. ונ"ל בס"ד, דתלמודא דקדק מדברי ר"י דחייבי בזיווג בת ת"ח וכסף, ועל זה קאמר זכות תורה וכהונה מצטרפו לזה הנושא אותה, ולא חייבי בסיכא דהשתא הוא ת"ח, ודייק לה מדקאמר הרוצה שיתעשר ידבק בזרעו של אהרן. וקשה סול"ל הרוצה שיתעשר יקח כהנת, ולמה החריך לפרט בזרעו של אהרן, על כן ודאי כונת רבי יוחנן לומר יקח בת כהן חבר דהיינו ת"ח, דהכי איתא בגמרא דסנהדרין דף ד' גבי תרומה דאין נותנים אותה לכהן עם הארץ, דכתיב ונתתם אותה לאהרן הכהן, וכי אהרן לעולם קיים אלא לח כהן לחבר אלא הכי קאמר כאהרן, מה אהרן חבר אף בניו חברים ע"ש, ולא"ח כלן בזרעו של אהרן דהיינו בת כהן חבר סכות
פסחים בניהו פרק ג' ד' כמו ירידת המבול שהוא רע גמור ממשחית העולם כולו. ואח"ז בקיע תהומות שהיו במקום כסף קדושין לישראל, וכסף הקדושין אין בו צורך אלא בשעתו, והיינו ברגע שינתן מן האיש ליד האשה, משא"כ כל הנך סמוכריס היה בהם צורך זמן מרובה. ואח"כ זכר קברו של מרע"ה שהוא צורך יחיד ולא עוד אלא שמליאותו בדרך העלם היתה קשה לישראל דודאי ניחא להו שיהיה כבשר קברים דעלמא שיהיו ניכרים להם, והיה צריך שיזכיר המערה קודם הקבר, ושינה להזכיר המערה אחר קבורתו, כדי להעיר אותנו לדרוש דרשה זו ולומר כמו שעמידתו במערה חי, כן עמידתו בקבר חי, וכמ"ש בגמרא לא מת מרע"ה, מה כאן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש. ואח"כ נקיט דבר הנעשה להמון בע"ח, ואח"כ נקיט דבר הנעשה להבן שהיא חלק הדומם, כי בע"ח קדם במעלה לדומם. ועוד פתיחת פי האתון היתה לטובה, ופתיחת פי הארץ היא פורענות, ולקדומי פורענותא לא מקדמינן: שם. קתני מיניה רבי נחמיה אומר אף האור. הקשה הרי"ף ז"ל דילמא מ"ד אור במ"ש נברא ס"ל כהנא קמא דלא חשיב אור בכל דברים שנברחו בע"ש, ורק רבי נחמיה הוא דאמר אף האור. ונ"ל בס"ד דסדר תלמודא כל היכא דאפשר למעט בפלוגתא ממעטינן, ולכן ס"ל דת"ק ור"נ לא פליגי באור, דלתרווייהו נברא בע"ש, ורק ת"ק ס"ל לא חברי בין השמשות בהדי אותם דברים, ור"נ ס"ל חברי בין השמשות בהנך עשרה דברים, דלא ניחא ליה לפרש ת"ק ס"ל שנברא במ"ש ור"נ ס"ל שנברא בע"ש שהוא יום אחר, דהו"ל פלוגתא רחוקה מאד: שם. ולקח שני אנשים וטחנן זב"ז ויצא מהן אור. נ"ל בס"ד הטעם שרצה השי"ת שיהיה גילוי מציאות זה בעולם שיהא אור משחיקת ב' אנשים זב"ז על ידי אדה"ר שנתן לו בינה לעשות מליחות זו בעולם, והוא כי ידוע שגופים של בני אדם נקראים בשם אבנים וגם התשמיש של איש ואשה בדבקות גופא בגופא נמשל בחיוב לטחינה שטוחנין האבנים זב"ז דכתיב תטחן לאחר אשתי, ולכן מליחות דבר זה שיוצא אור ע"י טחינת ב' אבנים זב"ז נעשה ע"י אדה"ר לרמוז לו שתשמיש גופא בגופא אעפ"י שהאשה מעוברת או זקנה שאין ראוי להיות מזה ילד ממש כעין אינו הולך לאיבוד אלא נולד מזה נשמות, וכמ"ש רבינו האר"י ז"ל בשער טעמי המצות, והגאון חיד"א ז"ל במדבר קדמות מע' הרי"ן אות ד' הביא בשם זוה"ק כ"י שכשתיקן אדה"ר גלגוליו הוקן י"ל, שטופת הקב"ה גופים לנשמות אלו ובהם אכל אכילה שמוליד אותם, ועל זה אומר האב המוליד אותם מי ילד לי את אלה וכו' ואלה מי גידל כי הם יהיו מכירים את אביהם ויבאו אצלו לעתיד, וזה מדור אחד שבו גדלים טיפות אלו שהזריע האדם בחטא שקרה לו מעוברת או מנקת או זקנה ע"ש, ולכן מליחות זו שיצא אור משתי אבנים שטוחן זב"ז לרמוז לו שכל תשמיש של דבוק גופא בגופא אינו הולך לאבוד אלא יצא מפניהם אור היא הנשמה שנבראת מזה הזווג ונעשית בריה שלמה. ומה שהביא ב' בהמות והרכיבם זע"ז ויצא מהם הפרד שאינו מוליד רמז לו בזה אפילו אם יוליד אדם בן עקר כמו פרד יצא י"מ במצות פי"ל: ואומרו נתן הקב"ה בינה באדה"ר מעין דוגמא של מעלה, צריך להבין מה ענין זה הדוגמא דנקיט כאן, ונ"ל בס"ד ע"פ מ"ש רבינו האר"י ז"ל בעץ חיים שער הכללים פרק ט' סוד הבטישה מזוג העליון במזל התחתון ומכח בטישה זו יוצאים משם חמשת חסדים וחמשת גבורות וכו' ע"ש, וז"ש נתן בינה באדה"ר לעשות פועל מעין דוגמא של מעלה דהיינו כמו הבטישה שנעשית למעלה ממזל העליון במזל התחתון אשר עי"כ יוצאין אורות חמשה וה"ג: העט כאינס בני תורה, יש בני אדם שהוא מכירם שהיו עשירים ועליזים בטוה"ן שנתנו צדקה לעניים, ואלו העניים שקבלו צדקה מאלו העשירים הם יושבים למעלה מאותם העשירים שנתנו להם צדקה, וזהו עולם הפוך אמר להם, ור"ל אביו אין זה הפוך לא ברור כי כן שורת הדין מחייבת, כמ"ש רז"ל יותר מה שבעה"ב עושה עם העני, העני עושה עם בעה"ב, וממילא יש לעניים זכות יותר וכבודם בג"ע כפי יתרון הזכות שיש להם: שם. אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. נ"ל בס"ד אם אין קמח אין תורה, אך יש לומד תורה בשביל שמחזיק בידו אחרים שנתנו לו פרס להתפרנס בו, ויש לומד תורה מחמת שהתפרנס מיגיע כפיו כמ"ש יגיע כפיך כי תאכל מלחמה של תורה אשריך, יען כי טוב התורה שנקראת טוב תתייחס לך, וז"ש ותלמודו היה תלוי בידו ביגיע כפיו ולא ע"י פרנסה של אחרים. או יובן ע"פ מש"ה כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן ובתורה אתה עמל ואם אתה עושה כן אשריך, ופירש מהר"ם שיף ז"ל אם אתה בבחינתך שים לך ממון ואוכל לאכול מעדני עולם, ועכ"ז אתה עושה כן אז אשריך וכו'. וז"ש ותלמודו פירוש מנהגו ומדתו שהיה מתנהג בעבודת שמים היתה מסורה בידו שלא לאנסו העניות אלא היה היה מוחלם תאות עוה"ז ומעט שכמו לסבול עול תורה, כמ"ש על חזקיה הע"ה שהיה מלך ואוכל ירק בכל יום ועוסק בתורה: ועוד נ"ל בס"ד דידוע בעסק התורה מתמתקים ה"ג הרמוזים ביד שמאל, בחמשת חסדים הרמוזים ביד ימין במנצפך, ובזה פרשתי בס"ד מ"ש ידיו רב לו במלחמתה של תורה, וכן דרשו בקינת דוד הע"ה על אבנר ידיך לא אסורות והיינו לא אסורות בתורה, וא"כ מה ענין עסק התורה בידים, אך לפי האמור הוא נכון, בעסק התורה נמתקים ה"ג הרמוזים ביד שמאל בחמשת חסדים הרמוזים ביד ימין, ולכן התורה היא חמשה ספרים כי בה מתמתקים חמשה בחמשה, ולז"א כל העוסק בתורה לשמה לשם ה"י ליחד קוב"ה ושכינתיה, וז"ש ותלמודו בידו, ר"ל תלמודו עשה פועל במיחוק הרמוז בידו שהם חמש וחמש. ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו פירש ע"פ מ"ש חז"ל בפסוק אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד למיימינים בה אורך ימים איכא וכ"ש עושר וכבוד, למשמילים עושר וכבוד איכא, אורך ימים ליכא, נמצא הלומד תורה לשמה זוכה לשכר הרמוז בשתי ידים, וז"ש ותלמודו בידו ב' ידו, ר"ל שלמד לשמה שזכה בו בשתי ידות, עכ"ד נר"ו: פרק רביעי. דף נ"ד. עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות. י"ל דאלו נקיט להו שלא כסדרן כזמן שנתנו בארץ, כי קשת ניתן קודם הכל והו"ל בראשנה, ואח"כ יזכיר מה שניתן תחלה בארץ הלזו. ונ"ל בס"ד נקיט תחלה הבאר כי הוא היה הנאה לכל ישראל שהשקם מים במדבר, ובעת שנכנסו גם הבאר נכנס עמהם ועד עתה הוא בימה של טבריה ואין מי שיכירנו, אך רבינו האר"י ז"ל היה מכירו והשקה את מהרח"ו ז"ל ממנו כדי שיהיה לו כח הזכירה. ואחריו נקיט לחם שהוא חיות הגוף, אך אינו דומה לחיות המים, כי האדם יוכל לסבול הרעבון יותר מן הצמא, ועוד רווי מן הצמא לא יהיה אלא במים, אבל אכילה ניזונת את האדם בכל מיני דגן ופירות וחלב. ואח"כ זכר קשת, דאיהו גופיה לית ביה הנאה, כי אם סימן לסימן ולחות על העדר רע שלא יבא מבול לעולם. ואח"ז נקיט המכתב שהוא דבר שניתן בשביל שמירת הדברים שלא ישתכחו, ואין שכחת הדברים רע גמור, וגם אינו ודאי, כמו סב בניהו פרק ד' פסחים שם. עבה פסול היה לפיכך הביא פסולין לעולם. הדבר יפלא לפ"ז איך יתיישבו דברי רבי יוסי דס"ל הפרד אדר"ר עשהו, שהרכיב ב' בהמות זע"ז ויצא מהם הפרד, דאדר"ר כשר היה ואיך הביא פסולין לעולם. ונ"ל בס"ד דאדר"ר לא הרכיב ב' מינין אלא הרכיב ב' בהמות של מין אחד ועכ"ז יצא מהם ולד עקר שאינו מוליד, וכיון דהוא עקר ואינו מוליד קרי ליה פרד, שדומה בזה לפרד את האדם הנזקק לאשתו ומוליד עקר, וכן קרו אנשי מנוח פרדא דלא ילדה, ולא רצה השי"ת שיברא עם הבהמות בהמה עקרה דלא יליד שתהיה כדמיון הפרד, כי השי"ת לא יברא בריה חסירה חסרון גדול כזה של עקרות שאין לה כח המוליד וכח המזריע, והניח זה לאדר"ר לעשותו, שהרכיב ב' בהמות של מין אחד ויצא מהם בהמה עקרה שדומה לפרד, וגם זה היה בגזרתו יתברך שגזר על טיפת אותם ב' בהמות, להולד ולד עקר: ועוד נ"ל בס"ד לעולם אדר"ר הרכיב ב' בהמות של שני מינין שהם כלאים זה עם זה, אמנם אין נוהג בהם איסור כלאים ולא שייך בהו דין כלאים בהרבעתן, יען כי כל הבהמות של ששת ימי בראשית לא נולדו מן אב ואם אלא יצאו מן הארץ, דכתיב תוציא הארץ נפש חיה, נמצא הם דכולה וס"א החרן וכולם נבראו מן האדמה, ולכן אע"פ שבצורתן ותכונתן הם כמה מינים אין בהם דין כלאים דאזלינן בתר האם ומן האם אחת נולדו, דהא קי"ל בבכורות, בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה מותר באכילה, דכל היוצא מן הטהור טהור, ועיין ביו"ד סי' רל"ו בדין כלאים בהרבעת בהמה, ועיין משנה תוך מלוה רמ"ד ע"ש. ואמרתי, סוסיא שילדה מן הסוס ולד כמין חמור, הרי זה חשוב סוס גמור, אע"פ שהוא נראה חמור, ומותר להרביעו על סוסיא, ורק משום מראית העין שנראה חמור אסור להרביעו לכתחלה, וגבי אדר"ר שהיה יחידי בעולם ליכא איסור מראית העין, ואפילו לכתחילה מותר להרביע, וכ"ש ע"פ האי טעמא דכולהו אם חד להו, ומן אם אחת יצאו דסרנא לארעא חד הוא, אמנם עבה שהרכיב חמור על סוסיא, וכיוצא, עבד איסורא דכלאים, והביא פסול לעולם: שם. מלמד שבא לבעון על אמו והוליד ממנה ענה. מקשים מנ"ל לתלמודא למתלי הנבלה בלבטון לומר שבא על אמו ליהוי בטעות, ולומר שפיר בא על כלתו אשתו של צבעון והולידה את ענה, ונמצא ענה הוא אחיו של צבעון מכח שעיר אביו, וגם נחשב בנו של צבעון מפני שהוא בן אשתו, דהא עתה לפ"ד תלמודא דאמר צבעון בא על אמו תיקשי איך קאמר על ענה שהוא בנו של שעיר, הא בע"כ לומר דבן אשתו חשוב בנו, וק"ו בזה דחשיב לענה בנו של צבעון, מחמת שהוא בן אשתו, ומתרצים בשם הרב רלוף אהבה ז"ל דלעולם בן אשתו לא חשיב בנו, והא דחשיב לענה עם בני שעיר, לאו משום שהוא בן אשתו לא משום דהוא בן בנו, דבני בנים הרי הם כבנים עכ"ד, ועוד מתרצים בשם הרב ישרש יעקב ז"ל, הא דאמר צבעון בא על אמו ויולד לו את ענה, דנמצא הוא אביו ממש הוא מכח דיוק הכתוב, דקאמר הוא ענה אשר מצא את הימים במדבר ברעותו החמורים לצבעון אביו, וקשה הול"ל ברעותו החמורים לצבעון, ולמה פירש אביו, או יאמר ברעותו החמורים לאביו, על כן ש"מ דבא יתורא דקרא ללמד שצבעון היה אביו ממש, ואם הוא בן אשתו אינו אביו ממש, עכ"ד: ברם, הא קשיא לי, לימא שפיר בא על בת בנו צבעון והולידה לו את ענה, דנמצא ענה אחיו של צבעון מכח שעיר אביו וחשיב ליה כבנו, משום דבתו ילדה אותו, דבני בנים הרי הם כבנים. ונ"ל דס"ל לתלמודא הזה הכלל לא נאמר אלא בבני בנים הזכרים, אבל בבני בנות שהם נקבות, כי האב עם זרע של בתו יש קשר להווייתם שיהיו בין אם בנו הולד זכר בין אם בנו הולד נקבה כולם נקראים בניו, אבל מה שתוליד הבת אין זרעה מתייחס לאביה, וסברה גדולה היא זו, ועל כן ענה בן בתו של צבעון לא נחשב בנו של צבעון: שם. ויום הנחמה. עיין רש"י ז"ל, ועוד נ"ל בס"ד יום הנחמה של ירושלים שהוא זמן הבטחת הכתוב נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם דברו על לב ירושלים וקראו איה כי מלאה צבאה וכו' וכמ"א ובירושלים תנוחמו ואין זה שידיעה של מלכות ב"ד מתי תחזור למקומה כי זו בזמן בפ"ע, וזמן בנין ירושלים בפ"ע, ובתפלת י"ח ג"כ חלוקים בשתי ברכות א' תשכון וכו' וא' את צמח דוד וכו' ואומרנו עומק הדין נ"ל בס"ד אם עושים מן השמים יסורין שנראין שהם דין, א"א לאדם לצייר העומק שלהם לידע בשכלו אם הם דין ופרענות, או אם הם סיבה לטובה גדולה, וכמו ענין מכירת יוסף הע"ה שנמכר למצרים אשר המזל מחייב אותו זמן עבד לא ירים ראש, ואיך אפשר לאדם להבין ולצייר בדעתו שזו היא בשביל טובה גדולה, וכמ"ש אתם חשבתם לרעה אלהים חשבה לטוב להחיות עם רב. ומ"ש אין אדם יודע במה משתכר היינו כדי שכל מיני עסקים וכל מיני מסחר וכל מיני מלאכה ימצא להם בני אדם לעסוק בהם ולא יתעסקו הכל בדבר אחד או שתים או שלש, דנמצא כמה מיני עסקים בטלים לגמרי, ומעילת הטבע של שכר לא יהיה להעוסקים כיון דהכל עוסקים בדבר אחד ומעט עסקים, נמצא בטל ואבד שכרן מן הכל. ומ"ש ואינו יודע מה בלבו של חבירו גם זה נעשה לתיקון העולם, דא"כ אין הסוחר יוכל למכור ואין הלוקח יוכל לקנות וכאלה רבות: שם. וי"א אף על המטבע שילה. נראה הכונה כל מלך עושה במדינות מלכותו מטבעות, אך דרכו לצייר בהם ציורים, דהיינו מטבע כסף שסולך בערך עשרה ⟦...⟧ אם תשברהו לא יהיה בו כסף שבוח עשרה גרוש, והעולם יודעים זאת ועכ"ז הם מקבלים את המטבע בערך עשרים גרוש בשביל שקוח מטבע של המלך. ועוד יש לפרש זאת על המטבע של ניירות שנותן המלך חתיכת נייר במקום דברי זהב, ומחמת ה' הוא שעל הנייר מקבלים אותם. ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו פירש עומק הדין שנעלם מהם אם היסורין הבאין על האדם הם בעבור מעשים של זה הגוף עצמו, או אם בשביל גלגול שעבר כמו שהיה באיוב, או אם בשביל להגין על הדור. ועוד פירש עומק הדין של הגלות האחרון, עכ"ד נר"ו: דהנ"ו. ת"ר ששה דברים עשה חזקיהו. נ"ל בס"ד עיקר שמו חזקיה ונקרא חזקיהו בתוספת וא"ו לרמוז על ששה דברים שו שהם מספר וא"ו, אך כיון דעל שלשה הודו לו ועל שלשה לא הודו, לכן יש הוא"ו פעמים מתגלה פעמים מתעלם שנקרא בשם חזקיה: שם. גרר עצמות אביו במטה של חבלים. נ"ל בס"ד רמז על חבלות שעשה בנפשו הם הביאוהו לידי בזיון זה כי חבלים לשון חבלה. ועוד נ"ל בס"ד שרמז בזה שהוא ניצול מן המינים בפרק חלק, מפני שהיה עומד בין שני צדיקים אביו יותם ובנו חזקיהו, וכמ"ש בגמרא דסנהדרין וידוע החבל הוא שלשה חוטין שזורין זע"ז, רמז לדבר יעקב חבל נחלתו כי הוא היה שלישי שזור עם אברהם ויצחק וכן כאן אחז הוא חוט אחד שזור עם שני חוטין יותם וחזקיהו שבזה נעשה חבל שלם, ולכן הוא מולל מן המנין. וזהו דנקיט פלמותיה חמ"ג דהיה כל בשרו קיים כי נררו תכף כשנפטר, היינו דהרא"ל עצמות הבן הם מן האב וזה המאמר לרמוז בעלמות רבותיה, דחזקיהו הע"ה. אע"ג דעצמות דידיה הם חלק מאביו, לא חש לכבודו וגררו על מטה טז
בניהו פרק ה' ו' פסחים לב הקדמות בחלק הסוד, וכנגד זה אמר ככה מאחר ענייתם: דף ס"ד. כמה דשיירי ניטול וסמכינן אניסא. בספר מקראי קודש הביא קושי' מן הר"ב ז"ל להב"י דס"ל סמכינן אניסא הכא א"כ אמאי עשו כלייא עורב כדי שלא יעוף הבשר, ואמאי עשו שלחן של שיש לפני הכבש לסדר עליו אברים וחלבים כדי שלא יסריחו אם היה של זהב, כדאיתא בשקלים פ"ק וק"ו, וכמ' ברבינו עובדיה ז"ל שם ע"ש. ונ"ל בס"ד דגבי כלייא עורב ושולחנות אי סמכינן אניסא צריך לסמוך אניסא כל הימים ושנים בכל פעם ופעם וכולי האי לא סמכינן, משא"כ הכא אין סומכין על הנס אלא רק שעה אחת ורגע אחד בערב פסח שהוא יום אחד בשנה. או יובן בס"ד גבי קרבן פסח נעשה הדבר בשעת עבודה ולצורך עבודה, ולהכי גדולה מצות העבודה שתגין לעשות הנס, אבל כלייא עורב הוא לצורך הלילה ג"כ דליכא עבודה, וגם אין לזה שייכות בעבודה וכן השלחנות מסדרין עליהם הבשר גם בלילה דליכא עבודה, כי זבחים שמרק דמם ביום מקטירין אימוריהם בלילה עד שיעלה עמוד השחר, וכן איברי העולות מקטירין אותם בלילה עד שיעלה עמוד השחר, וחכמים גזרו עד חצות בשביל הפשיעה, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל הלכות מעשה הקרבנות פרק ד' ה"ב ע"ש, נמצא אע"ג דאין עבודה במקדש בלילה ישהר על שלחן איברים ואימורים, ולהכי לא סמכו על הנס משום דבלילה ליכא עבודה שתגין : ועוד נ"ל בס"ד ערב פסח שאני, דכי טבחי נסים לישראל וגם אותה שעה אומרים ההלל שמתוקן לאומרו בעבור הנס, ולהכי סמכינן אניסא. או יובן בס"ד הכא אם יעשו הדבר ניכר דאין סומכין על הנס גם במקום המקדש שבו נעשו עשרה נסים, אבל גבי שלחן שעשאוהו של שיש אינו ניכר, די"ל לא רצו לעשותו של זהב שלא רצו להפסיד ממון, וכן בכלייא עורב נמי אינו ניכר די"ל לא עשו שפודין בשביל כלייא עורב אלא לנוי עשו אותם. ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו תירץ, דהכא הנס נעשה בשביל כבוד ציבור וזכות רבים עדיף, ולא עוד אלא דנעשה הנס בעת שעוסקים במצוה, ואמרינן גבי מביאי הבכורים דשומרין מפניהם ואין עומדים בפני ת"ח משום דחביבה מצוה בשעתה, להכי סמכינן אניסא עכ"ד נר"ו : שם. ואין קורין אותו פסח מעובין. י"ל ר"ל לקראו פסח מעובין ולמה בחרו בלשון זה של מעובין. ונ"ל בס"ד כיון דקדים לזה אותו פסח שעבר ונתמעך בו זקן אחד והיו קורין אותו פסח מעוכין כפ"ה על שם הפרעות, לכן עתה בפסח זה שלא היה בו פרעות לא טובה שהיו מרובין ולא נתמעך אחד, בחרו לקראו מעובין שהם כמו אותיות מעוכין, ורק בהן יש כ"ף וכאן יש בי"ת, והיינו כף כליה בי"ת ברכה : פרק ששי. דף ס"ו. מי גרם לכם שתעלה מבבל ותהיה נשיא עליכם. י"ל למאי הולך שתעלה מבבל סגי לומר מי גרם שתהיה נשיא עליכם. ונ"ל בס"ד כונתו לומר אל תאמרו דכך מקרה נעשה דבר זה, דהא לא הייתי יושב בא"י ומזומן אללכם כדי שתתלו במקרה, אלא באמת ירדתי לבבל שהיא ארץ רחוקה ועליתי משם כדי למלוך עליכם, וגם רמז להם בחומרו העלה מבבל, כי במלוי אותיות בבל כזה, בי"ת בי"ת למ"ד יש אותיות תמידית, כלומר שמוסר של תורה שהיא הללו תמידית נעשית גרמא שתמלוך עליכם, ועליתי כח ה מכח האותיות הרמוזה בתוך אותיות בבל : שם. מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם. הנה כמו שעשו בני בתירה להלל שתקף ומיד בהכרתם חכמתו הושיבוהו בראש, כן עשה הרב החסיד רבי גדליה חיון ז"ל לרבינו הרש"ב ז"ל בצוואת מערי תימן לעיה"ק ירושלים תוב"ב שלא הודיע עצמו בתחלת ביאתו שהוא חכם אלא הראה עצמו כהולך פשוט מהמון העם, ונעשה שמש בבית ה ישיב"ה, שהוא מקום היה בית מדרשו של הרב החסיד רבי גדליה חיון ז"ל שהוא היה רבן של חסידים באותו זמן, וע"י מעשה הכיר בו, ותכף ומיד הושיבו בראש ועשהו רבן של חסידים במדרש בית ה ישיב"ה : ודע כי ספרו לנו אבותינו על רבינו הרש"ב ז"ל, כשילא מארץ תימן בא דרך במצרי ובארח לשירינו בנ"דאל עובר אורח, כדי לילך לעה"ק ירושלים דרך דמשק (שאמי"ה), וזה היה בזמן הזקן הנכבד ירא אלהים הר"ר חיים כ"ץ אביו של הרב"ג מור זקיני רבינו משה זלה"ה, וכאשר בא רבינו הרש"ב ז"ל נתעלם שלא הודיע עצמו שהוא חכם אלא בסוג אדם פשוט גר עובר אורח, ונתעכב פה עד שנזדמן שיירה שהולכת לדמשק ובזמן ישיבתו פה העיר היה הולך ביום בישיבה של ש"ך יצחק גאון ז"ל, ששם מקום המקבץ שלו בתוך העיר, והיו לומדים שם זקנים בספר הזוהר בכל יום, ולוקחים הספקה מן כולל העיר, והלך וישב ללמוד זוה"ק עמהם עד שנזדמן שיירה הולכת לדמשק, והלך בם, והזכירם בשמיה לומר זוהר שם, הנה יום אחד היה לומד בזוהר פרשת בלק דף ר"י ע"ב הכי כ"ה דזמינא לברכא לון כה תמלל ברכה דבעי וכו', אמר בלעם סב אין חרשין בידך בגין לאתבכא הכא להאי כ"ה וכו', מה כתיב התייצב כה על עולותיך בהאי וכהלין חרשין תעכב לה, ואנכי אקרה כ"ה, כלומר דעקר לה מאילין מילין וכו', מה כתיב כתרים ויקר אלהים אל בלעם, וההוא דבר אלהים קלה במילוי דכ"ה ויאמר שוב אל בלק וכ"ה תדבר כ"ה תדבר ודאי וכו' וכו', והיה רבינו לומד הזוהר בהתלהבות ובקול רם, וכשהיה אומר תיבת כ"ה באותם הדברים היה מוציא תיבת כה מפיו בחוזק ותוקף לבו בכח גדול, וילמדו לו הזקנים היושבים שם מדוע אתה זועק בתיבת כה בחוזק ⟦...⟧ גדול וקורה אותה בכח חזק מאד, ויאמר להם בלשון ⟦...⟧ כי של תימן בזה"ל, אהד"י אל כ"ה מאכ"ה בגלב"י, ע"כ שמענו מאבותינו. נמצא צדיק זה קודם שבא חזר בירושלים תוב"ב, בא אל ארצינו ודרכו רגליו על רחובות עירינו, אך לא נודע כבודו לחכמי עירינו כדי שיהיו מניחים אותו עטרה בראש, ואשרי עין ראתהו זיע"א : שם. כל המתיהר אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו. נראה לפרשו זה באותיות חכמה שהוא כח מה, כי הטעם שבוזית בשם מה כמ"ש מרע"ה ונחנו מה, וברמז באותיות חכמה, לומר שהוא תלויה בכח מה, דאם יש עמה יש חכמה ואם אין עמה אין חכמה : שם. מנח לן מאליאב. הדבר הזה יפלא, וכי היתכן לחשוב דתחלה נתנה המלכות לאליאב, ומחמת שהיה כעסן ניטלה ממנו ונתנה לדוד, והלא בודאי דוד הע"ה זכה במלכות מששת ימי בראשית מצד בחינתו ושרשו. ונ"ל בס"ד דה"י גדולה לאו על עצם המלכות קאי, לא על חשיבות אחרת דשייכה למלכות, והיינו כי אליאב היה לו מראה הידור וגובה קומה עד שכל רואיו יאמרו ראוי זה למלכות, וכאשר אמר שמואל הע"ה כשראהו אך נגד ה' משיחו, שלא אמר זהו המלך שבחר בו השי"ת, אלא אמר ראוי למלכות מצד תוארו והדרו וקומתו, ואפילו אחר שנמשח דוד הע"ה כל הרואה את אליאב נותן לו שבח זה שאומר ראוי והגון זה למלכות, ורק אחר שנתכעס ניטל שבח זה שלו מפיהם של בני אדם, כי מן השמים היתה זאת לבלתי ישבחו אותו בכך לומר ראוי זה למלכות, אבל שמואל משה שא"ל השי"ת אל תבט אל מראהו ואל גובה קומתו וכו' פסק שבח זה מפומיה, ולפי"ז מ"ש כאן אפילו פוסקים לו גדולה מורידין אותו, מדבר בכה"ג, שעשה אותו הקב"ה בריש נאה שכל הרואהו אומר ראוי זה למלכות ובודאי בניהו פרק ד' ה' פסחים משל של זבובים, ונראה דדרך עת לעשות לה' הפרו תורתך, כי נעשה בזה תיקון העולם, שהוכו כמה וכמה רשעים בתוככה: שם. כתת נחש הנחשת. הענין הוא שהיו טועין אחריו איזה בני אדם לחשבו כאוה לעובדו, מפני שרואין כל הנושכו נחש רואהו ומתרפא, ואע"ג דמרע"ה עשהו לא חש כאשר חשו הראשונים דקמיה מיניה, ונראה לכן א"ל הקב"ה למרע"ה עשה לך שרף לך דוקא ולא לדורות אחרים כי יטעו בו, וכאשר הוה הכי. ומ"ש בגמ' ספר רפואות פרשתי בסה"ק בן יהוידע במס' ברכות, שהוא ספר שחיבר שלמה המלך בחכמת העשבים המועילים לרפואה, ועוסק בעשבים ניכרים בספר ההוא כדי שידעום וכותב זה מועיל לחולי זה וזה לחולי זה, והיו בני אדם מתעסקים בהם ומסירים בטחונם מהשי"ת: שם. ק"ר ארבעה פרוטות הן, מה דקרי להו פרוטות ולא אמר דברים, נ"ל בס"ד כי פרוטה הוא לשון קריעה כמ"ש בגמרא דקמא דף ק"י, חוט דפרוטה שהותיר, ופירש רש"י ז"ל נקרעה שפתו ע"י מחט ע"ש, ולכן קראן פרוטות, ר"ל שזו נקרעין והולכין כי קריעה היא ענין איבוד והשחתה שיתאבדו אלו מיד בעליהן שלא ימלאו בם שו' ברכה: שם. וכל העוסקים במלאכת שמים לאחרי מוכרי תכלת. נ"ל בס"ד ע"פ מ"ש רז"ל תכלת דומה לים, וים דומה לרקיע ולכך קרי למוכרי תכלת עוסקים במלאכת שמים. ומה דלא ערבינהו עם מוכרי תפילין ומזוזות וספרים, נראה משום דמוכרי תכלת אינם מצויים בזה"ז והנך מצויין תמיד, לכן נקיט להו בפ"ע, מיהו מוכרי תכלת לא קאי אלא על אותם שקונים התכלת משבע זבולון ומוכרים אותו בשאר שבטי ישראל, אבל שבט זבולון עצמם שהם בעלי התכלת, שהוא המצוי בחלקם ודאי רואין בו סימן ברכה, כי ברכת השבט בו, וגם בתכלת עצמו ברכו השי"ת שא"ל כולו להיכין לך ע"י חלזון, ואמר זבולון רבש"ע שמא יגזלו ממני בני מורייני, וא"ל סימן יהיה לך כל הנוטל ממך בלא דמים אינו מועיל בפרקמטיא שלו והנ"ז בגמרא דמגילה דף ו' ע"ש. והנה רש"י ז"ל פירש במוכרי תכלת הם יתעשרו לא יהיו עוסקין, וקשה מי ישפע מן העושר, ונראה משום דאית ביה טרחא גדולה בצידתן, דאפשר שיטרח האדם כל היום ולא יעלה בידו כלום, לכך היו קלים בטורח ולא מתעסקים בזה, ולפ"ד הגמרא דמגילה שהבאתי, אפשר לכך אין רואין סימן ברכה משום דאפשר אלו שקנו התכלת לא נתנו הדמים לשבט זבולון וכבר גזר השי"ת שכל הנוטל בלא דמים לא יצליח בפרקמטיא שלו, ולכן העוסקים בזה אין מצליחים: דף נ"ו. חמרי מלבח ומלפחח הוו יהבי, מלבח אמר גדיא יאי. י"ל למה הוצרך תלמודא להקדים דברים שו ולומר מלבח ומלפחח הוו יהבי, ונ"ל בס"ד דבא ללמדנו, שלא נאמר דבר זה יעשה במקרה ע"י סיבה שהיו המלך והמלכה אוכלים על השלחן, שהביאו לפניהם בשר גדי ובשר טלה ובעוד הבשר בין שיניהם דברו בו, לכן בא בעל המאמר להודיענו, דהמלך והמלכה היו יושבים בחורמייהו בשתיקה במקום ישיבה, ולא שעת אכילה היתה ואין העת גורם לדבר בעניני אכילה ולא היו טירדא לדברים אלו, ועכ"ז דברו בדברים אלו כי מן השמים היה זה כדי שיקבל יששכר איש ברקאי ענשו, ודבר זה מוכח דנתגלגל מן השמים כיון דהוו יהבי בשתיקה בלא אומר ואין דברים, אלא יהבי במקום ישיבה ויגלו דברים שו מביניהם: מעלתה נרמזה בשמה דנקראת ברורים שהוא ברור י"ה שהם סוד חו"ב, וגם עוד אות דביהו דלבי נחור, אשתו של חבר גדול בעל הנס, דודאי זכות בעלה יגין שתצליח בלימוד, דהא רבינו הקדוש אמר הא דחכימנא משום דחזיתיה לר"מ מאחוריה, ואי חזיתיה מקמי' הוה חכימנא טובא, וגם עוד היתה בת ראב"ד שזכותו גדול שמסר עצמו לשריפה בשביל התורה, דודאי זכות אביה גדול היה שיגין עליה להצליח בלימוד שלה, ועוד דבאמת היא מוחזקת לחכמנית ורבנית גדולה ועלומיה דהות גמרא קלה מאד שמתחלת ביומא דסתווה מתלת מאה רבוותא, דודאי דבר זה הוא פלא גדול, דאם התלמיד יתמיד אכל רב אחד אז הרב יודע מזג התלמיד והתלמיד יודע מזג הרב אפשר שיקלוט התלמוד וישיגו, משא"כ ברוריה דהיתה לומדת משלש מאות חכמים ביום, דנמצא לגבי כל חד וחד הוי התחלת לימוד, וקשה לקלוט והיא הות גמרא שפיר מכולהו, ועכ"ז ספר יוחסין לא אנגיד, להנצל מיתה כזאת רע: שם. א"ל כוזיל וכרכח ארכבן את תא ואימא לך. ק' וכי לא ידע שהוא כוזיל וכרכח מבחוץ מאחר שבא ללמוד ספר יוחסין, ועוד כבר נתרצה ללמדו, ואיך יאמרו לו אינו מתרצה מרצון. ונ"ל בס"ד ע"פ מ"ש בסה"ק בן יהוידע דמה ששאלו מה בין לשמו ושלא לשמו, בחכמה גדולה דבר עמו, שביזה הקב"ה לו על דבריו שא"ל כ"ש דאת נוג לוד ומותבך בנהרדעא, דתרגום רבי יוחנן טירט הטיפס של הפרש שיש בין זה לזה, משום דזה פסולו בגופו, ולכך בא להקשות על דבריו בזה, ועל כן א"ל עתה שידעתי דצורבא מרבנן את שיכול לדבר דברים נכוחים ברמז, תא ואימא לך טעמים חדשים על השאלה, מלבד הטעם שידעת שנתכוונת להעיר על דברי בו, והוא הח' טעם זה שאתה יודע שזה פסולו בגופו וזה אין פסולו בגופו, ועוד זה אפשר לברר איסורו וזה א"א לברר איסורו, ועוד זה ישנו בארבעה עבודות וזה אינו בארבעה עבודות, ועוד זה ישנו בציבור כביחיד וזה אינו בציבור כביחיד, הרי לך ארבעה טעמים בדבר זה: שם. בין שנל ללגל טעינו ארבע מאה גמלי דדרשא. פירשתי בסה"ק בן יהוידע ר"ל ת' לוחות, כי גמלא בלשון התלמוד לוח ע"ש, וזה מוכרח. והנה רש"י ז"ל פירש שבדברי הימים א' סי' ח' כתיב ולחצל ששה בנים ואלה שמותם, עזריקם בכורו וישמעאל ושעריה ועובדיה וחנן, כל אלה בני אצל, ובסוף סי' ט' מסיים כל אלה בני אצל, ולדברי רש"י דקאי על התחלת הפסוק, ולחצל ששה בנים הול"ל בין ולחצל לחצל, ולפ"ד צריך לדחוק ולומר דתלמודא נקיט מסיפת לרישא, ר"ל בין אצל שבסוף סי' ט' בין לאצל שבסי' ח'. ונ"ל בס"ד הא דנקיט תלמודא הגבולין של ת' גמלי דדרשא, תיבות אצל מכאן ואצל מכאן, לרמוז לפי דרכו ענין אחד עמוק, והוא מ"ש רבינו האר"י ז"ל בשער הפי"ן, וזה הכל נקרח בצואה, וכל הב' נמשך ונעשה מן הארת שם אהי"ה דמילוי ההין. וזה הכל נקרח בצואה דבצוהה, ואין האדם מת אלא עד שיסתלק ממנו הכל הזה של בצואה דבצוהה ע"ש. וכאן רמז מר זוטרא לפי דרכו, בין אצל לאצל, פירוש בין א' לל' הניתוסף מהארת אהיה דלפין לבין א' לל הניתוסף משם אהי"ה דההי"ן יש שיעור ת' לוחות של דרשה המדברים בסוד ההפרש שיש בין זה לזה. ומה שאמר מיום שגלו וכו' תשש וכו' כהה וכו' נראה כי אותם מילי דדרשה בנויים ע"פ הקדמות רבות וגדולות בתורה שבע"פ, ויש בהם הקדמות בחלק הנגלה שבהם יתגלו טעמי תורה והלכות שלה בחלק הפשט, וכנגד זה אמר תשש כוחן של חכמים שחסרו ידיעת הקדמות אלו שבהם יתבאר להם דברי תורה בכמה מקומות, ויש בהם הקדמות פרק חמישי. דף נ"ב. ומה ברורים דאיתהו דר"מ ברתיה דראב"ד. פירש ומה ברוריה שהיתה בעלת המעלה
פסחים בניהו פרק ו' ז' ח' אהבה, ומאי דשני יריה מספר ל'ו כמנין חי שי שקול חי באכילה חי בשתיה : פרק שביעי. דף ע'ה. מצרף לרבות כל טריפות הבלוע מן הלוח. פירשו בתוספות תטרף דביום הוא דהו'ל בהם חמות ע'כ. ועוד נ'ל בס'ד דהול'ל תשרף בלבד, ולמה אמר בשר תטרף, שא שבא לרבות כל טריפות הבלוע מן הלוח. ועוד נ'ל בס'ד דקא בגמרא קאמר וקא גבי פרוס המצרפים דכתיב בהו ושרף וכו' הכי השתא, התם כתיב לחם והדר תשרף לרבות כל טריפות הבלוע מחמת הלחם, הכא כתיב ושרף אותו על הכרעים בלחם לבסוף אם, למימרא אם אין מידי אחרינא לא ע'ש, וזהו כונת הלימודא כאן שהני התם דאמר קרא בלחם תשרף, תשרף לרבות כל טריפות הבלוע מן הלחם, פירוש דאמר קרא בלחם תשרף ולא אמר תשרף בלחם שא שבא לרבות בתיבת תשרף דקאי על תיבת בלחם על כל טריפות הבלוע מחמת הלחם. והנה רש'י כתב מדלא כתיב בלחם ונסתוק, וקשה אם לא יכתוב תשרף שא רק יכתוב בלחם, אין לזה משמעות, ונראה דכונת רש'י ז'ל לומר לא נכתוב תשרף אחר בלחם, אלא יכתוב תשרף קודם בלחם ואחר בלחם לא לכתוב כלום, כדכתב עתה תיבת תשרף : דף פ'ו. לא אמרי' דבוקר קנין וייקר מתוק וכריסי רחבה. קשה אם היין מתוק כ'ש דהוי גרגירן אם ישתהו בחד זמנא. ונ'ל בס'ד דס'ל לא נראה גרגירן אז ביין המשכר, אבל אם היין מתוק דאינו משכר, הרי זה דומה למים דלטעמים ישתה האדם מים הרבה לצמאו ואין זה בכלל גרגירן כיון דלמא ורויה להרוות צמאתו. ועוד נ'ל בס'ד הא דייקר מתוק לאו טעם בלאפי נפשיה הוא, שא הוא סיומא דבוקר קנין דאית ביה טעמא דאין זה גרגירן, וכדי שלא יהיה נראה מדבריו שהוא חשוד בזרות עין, באומרו שקניה כוס קטן, לכך סיים דייקר מתוק כלומר שהוכרחת להביא כוס קטן משום דייקר מתוק, וכל דבר מתוק הרבה אין האדם שותה ממנו הרבה בבת אחת, משום דקץ במתיקות שלו, ואמר עוד טעם שני שכריסי רחבה : פרק שמיני. דף פ'ז. א'ל הקב'ה להושע חטאו ישראל. הנה לגרסא זו דלא גרסי בניך חטאו, שא א'ל חטאו ישראל, שקראם בשם ישראל, כדי ללמדו טענה לזכותם, דאע'פ שחטאו ישראל הם, דאין להם ביטול לעולם, ששם ישראל מורה כן שהיא אותיות לי ראש, וכל דבר שנאמר בו לי, אין לו בטלה לעולם. ועוד שם ישראל יש לו התחברות עם שם אהיה, ע'ד התחברות שים באותיות יראה באותיות אהבה כמ'ש בזוה'ק, וכתבתי הקדמה זו בסה'ק אדרת איהו בהפטרת מסעי בפסוק מה מצאו אבותיכם בי עול. כי רחקו מעלי ע'ש : שם. היה לו לומר בניך הם וכו'. נקיט ד' חלוקות של זכות שהם ארבעה מליצות, הא' בניך הם, הב' בני בחוכיך הם, הג' בני אברהם יצחק ויעקב הם, הד' גלגל עליהם מדת רחמיך, ואו הם ד' דברים של טוב וזכות כנגד ארבעה משמעות של טובה שיש בשמו הטוב, הא' הוא שמן הושע לשון ישועה, שהיה לו לעשות להם ישועה מדין בנים, דהול'ל בניך הם, והב' הושע אותיות עשה, שהוא לשון תיקון כמו וכן הבקר אשר עשה, דכתיב הלא הוא אביך קנך, שים לך דין בן והוא יתברך אב, וקי'ל אב שמחל על כבודו כבודו מחול, והג' הוא עשך ויכוננך, ר'ל עשך בנסיון ומבחן שעשה לך בקבלת התורה, ועוד שהוא נתברר לך כבר נכון עמו, ואם החטא בע'ז וביולה אינו שלו וכודאי שבת זה הוא הכלל הגדול, שיש גדולה לאדם המבחין אותו בכח, ונמצא כאן אע'פ שבראו הקב'ה בהידור שראוי לשבחו בכך, וכבר התחילו הבריות לשבחו עכ'ז אחר שנתמעט פסק שבח זה מפומייהו, והתחיל משמש הע'ה שיום הש'ת אל תבו וכו' : דף ס'ח. כשם שמתלתי שני אלפי כך נשאתי ממית פי' רש'י בזה להכתוב לומר וממכותיך ארפאך, הא כיצד, מעשה באדם אחד שהיה דחוק ביותר ומוכה בפרהו ובדבי, ופחחתו הקרקע תחת רגלי פרתו וירדה בפחת ונשברו רגליה, התחיל לבכות כי עתה במה יחרוש ויתפרנס דאין לה ידו וכח להוציא רגלי פרתו מן הפחת, וימצא בתוך כלי מלא דנרי זהב, וישמח מאד ויאמר נשברה רגלי פרתי לטובתי. נמצא המכה עצמה נעשית לו רפואה הוי וממכותיך ארפאך. מעשה באחד שרצה חיים גדולים מפרשת למדינת הים, רץ לביתו להביא סחורתו לירד בה למדינת הים, וקודם שהגיע לאניה נכנס מסמר ברגלו, ולא היה יכול לזוז ממקומו, ומה דבני ובני פרשה האניה והלכה לה, התחיל לבכות וללשוק על רוע מזלו כי לא ים אניס אחרת מפרשת למדינת הים עד שנה האחרת, ונשחרה סחורתו הולכת לפניו, ולאחר שלשה ימים נודע שטבעה אותה אניה בים, התחיל לבורר ולשמוח על טוב מזלו, והיה עומד וצוהל משמר שנכנס ברגלו, ומנשקו כי על ידו ניצול הוא וממונו, נמצא מכתו היתה סיבה לרפואתו, הוי וממכותיך ארפאך. יש אדם אותו סכין חדש בידו לחתוך בה איזה דבר, ונפלה וחתכה בשר זרועו, וילל ממנו דם הרבה, והביאו לו רופא לרפאת החבורה, ויתבונן הרופא במראה הדם ויאמר לו תשמח על חבורתך שהיתה לרפואתך, כי הדם הזה שיצא ממך היה דם נפסד ונבלם ומקולקל, ואם היה נשאר בפנים היה יוצא לך מכה גדולה במקום בשר החבורה, ואותה מכה לא תפטר לר' ⟦illegible⟧אה, עד עתה קודם שנעשה הדם מכה יצא והלך לו, נמצא מכתו עצמה היתה רפואתו, לכך נאמר וממכותיך ארפאך. ודוגמה לזה יש במיתה שידוע מ'ש רבינו האר'י ז'ל, שביום המיתה נעשה בירור גדול בנ'ק ע'י המיתה בסוד גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם, ויזדמן שאותו היום הגיע זמן לילידת כמה חלקים של נ'ק המגולגלים בדלת'ם לצאת, ואז ע'י אותה מיתה יהיה סיוע לאותם נ'ק להתברר ולצאת בסוד מ'ש רז'ל נפקדה שרה פקדו כמה עקרות עמה, נפקדה רבקה נפקדו כמה עקרות עמה, ויש זכיה לאותו אדם שמת בכל אותם נ'ק שנבררו ויצאו מכח מיתתו, ונמצא שקדמה מיתתו שהוא היום לטובתו שהרויח בזה זכות גדול בכמה נ'ק, ואם היתה מתאחרת ליום שני שלא היה ביום שני זמן לילידה ועלים של נ'ק רבים כזה ואז היה זוכה בהם אדם אחר, ולא'א בשם שמתלתי אני ארפא שאמתי הוא יהיה סיבה לרפואה, כך כשאני ממית את האדם אני מחיה אותו ביום המיתה בכמה נ'ק שהגיע זמנם לצאת באותו יום שהוא זוכה בהם ואם לא היה מת באותו היום לא היה זוכה, והוא ממש דוגמת הלופטים שכתבנו בענין המכה והחבורה, שהיה סיבה לטובת האדם והרוחתו : שם. ר'ח סבר או כולו לה' או כולו לכם. נ'ל בס'ד יום טוב עולה מספר ע'ג, והתורה נקראת חכמה כמ'ש והחכמה תעוז לחכם וחכמה מספר ע'ג, גם אותיות בהחלילה עולה מספר ע'ג, ולז'א ר'ח על יום טוב שמספרו ע'ג או כולו לה, לעסוק בתורה שנקראת חכמה שהיא מספר ע'ג כמנין יום טוב, או כולו לכם שיעבור כל היום בהחלילה שמספרה ע'ג כמנין יום טוב, אבל ר'י סבר חלקוהו חציו לה' וחציו לכם מספר יום טוב שהוא ע'ג תחלקהו לשנים, ויהיה החצי מספר ל'ו כמנין דגל דהתורה נקראת דגל, כמ'ש חז'ל ע'פ הביאני אל בית היין ודגלו עלי בניהו פרק ה' פסחים לג מלינה טובה שממנו להן חופה, וכתב כאן לא יגרך רע לא תלין ממון לא היתה מונה, א"כ אין זו זונה בעלם, אלא נקראת זונה בדרך שאלה, אבל אם נותנת היא אתנן לאחרים היינו עמה זו זונה בעלם, וכמ"ש רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל ביחזקאל בפסוק ובתתך אתנן ואתנן לא ניתן לך ותהי להפך, לכן זוכה שמעי דבר ה' ע"ש, והנה דבה של זו נקראת דבה רעה שהיא רעה בודאי, שאין לתלותה בסיבה אחרת של ממון וכיוצא, והנה זו גומר בת דבלים היתה דבה רעה בת דבה רעה שהיא ולמה היו זונה בעלם ששם נותנין אתנן כדי לזנות עמה, ולמד הכתוב הדבר הזה לומר, אל תאמר זו היתה זונה בשביל אתנן שהיתה עניה והיתה מוכרחת לזנות כדי לקבל אתנן, אך עתה שנשאת לעשיר גדול כי הנביא הוא עשיר גדול, ועל כן ודאי בנים אשר תלד בטחונין אלו של הושע אע"פ אינם בני זנונים כי עתה לא תזנה דאין צריכה למעות ליקח אתנן, לכך אמר בת דבלים דבה רעה בת דבה רעה שהיא נותנת אתנן ומוכח שזו נקראת דבה רעה, וא"כ הדרכה עמה שיש בהסוסה ממון יותר תזנה יותר: שם. שהכל גומרים בה. פירוש אפילו זקן וחולה שתאותם מועטת, ואפילו חרש שאין לו גבורת אנשים כ"כ עכ"ז מרוב יופיה יבא להם חמום תאוה וגומרים בה ביאה גמורה כדרך כל הארץ. ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו פירש ים אדם יתאוה יותר לאוכל ולדמיונות ואינו משגיח בתכונת הפנים והצורה, וים יתאוה ויחמוד תכונת הפנים והצורה, ואע"פ שהיא שחורה לאו איכפת לו, וים יתאוה לאורך הקומה, ויש לשומן ועובי הגוף, וזאת כל המתאוים החלוקים בדעתם יגמרו בה תאותם כי הכל איתנהו בה עכ"ד נר"ו: שם. עמד ובקש רחמים לבטל הגזירות. נ"ל בס"ד עמד בתפלה ובקש רחמים לשון רבים, שהמשיך רחמים משני שמות ש במלואם, שה"ם ט"ע נהורין שרמוזים בשמו הושע שהוא אותיות ש"ע ו"ה, כלומר ש"ע נהורין הנמשכים לבחינת תו"מ שהם סוד ו"ה כנז' בסוד תקיעת שופר, וע"י הארת שני שמות אלו סוף תיבת לא תן לה רוחמה ותיבת לא תן לה עמי וישאר רק רוחמה ועמי. ומ"ש אחד מן ארבעה קניינים וכן אומרו ישרש קנין אחד, והכי נקוט מעיינא בכולהו, פירש בני ידידי כה"ר יעקב נר"ו לומר שהם דבר שבמנין דאפילו באף לא בטיל: שם. הוי לה לרבנות שמקברת את בעליה. פירש רש"י ע"י שמתגשים ברבנותם היו מתים. וקשה והא יותם וחזקיהו צדיקים גמורים היו, ונ"ל דאע"ן היה ראוי לחיות כמו ישעיה וכן נמי חזקיה, אך יותם אם היה מאריך ימים כמו ישעיה לא היה מולך אחז, שכבר היה מת בחיי אביו וכן נמי חזקיהו אם יחיה כמו ישעיה לא היה מולך מנשה. ומ"ש כדי שיתוספו עליהם גרים, נראה דקאי על נשמות. המגולגלים באותם המקומות שגלו בהם דאלו נקראים גרים כיון שהם חוץ למקומן: דף פ"ח. גמלתה כל הסעודה תלויה בר"ג. קשה מאי קמ"ל בזה מלך הגוי במלכה ומלכה ב ר"ג, והלא כל אדם יבין זה מדעתו מסיפור הענין, ועוד קשה אמאי אמר המלך שאלנו למלכה, וכי היא רבנית שיודעת הדין, ואם נאמר שהיתה רבנית, ודאי כ"כ יודעים אותה ומעיקרא ישאלו ממנה ולמאי באלו למלך, ואם לא ידעו והלא קודם עובדא דלנואה נזדמן מעשה אחרת ואמר המלך ישאו מן המלכה, וא"כ ידעו שהמלך סומך עליה, והיה להם לשאול שנית מעיקרא ממנה, ונ"ל בס"ד דארז"ל אין הברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בעבור אשתו שנאמר ולאברם הטיב בעבורה, גם אמרו, יעקב ועשו חלקו העולמות, ולקח עשו עוה"ז, ולכן אין לישראל בעוה"ז והיה לה בעבור התורה מדין מניל מזונו של ים, ולכן בהרי לא לפנים, ולכך ויכוננך דוק שלא יהיה לך כליה, וכן כאן רמזו בשמו הטוב אותיות עושק, דהיה לו לעשוק ולומר בני בחוך הם שכבר הקנת אותם ע"י הבטחה ופדיון, ובזה כוונת אותם שהתברר לכם נכון עמך, ואם חטאו לא חטאו לא לפנים, ואין נוהג בהם דין כליה ח"ו. והג' הושע אותיות עשו ה', כי יהיו כהלכות הקנו אות ה' אשר כה הפתח של המשוכה וברמוז אות ה' זו בשמו של אברהם אע"ה שמתחלה שמו אברם ואח"כ נקרא אברהם, וגם יצחק ויעקב תיקנו אות ה', והא דנרמוז בשם אברהם בלבד מפני כי הוא היה הראשון שתיקן זה, וכמ"ש רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים. ואות ה' שתיקנו האבות בה פתוח פתח התשובה, וכתבתי במ"א הא דטעם שלא הועיל התשובה לא לישראל דוקא, כי הם בני אברהם יצחק ויעקב, ויש להם זכות באות ה' שבה פתח התשובה, משא"כ שאר אומות, ורמזו זה בשם הושע שהוא אותיות עשו ה', כלומר היה גומר בני אברהם יצחק ויעקב הם אשר עשו והקנו אות ה' שבה פתח של התשובה, ולכן אע"פ שחטאו יש להם תקנה בתשובה ולא יהיה להם כליה ח"ו. והד' הושע אותיות שועה שהוא לשון תפלה, דהיה לו להתפלל עליהם ולומר גלגל עליהם מדת רחמיך ע"י תפלה, ונמצא שכל ארבעה חלוקות של זכות הרמוזים בשמו הטוב לא נקיט להו אלא סתם הפתח מארבע רוחות ואמר העבירם באומה אחרת שהן אותם בבלים ח"ו : שם. בני אברהם יצחק ויעקב הם. קשה כיון דאמר בניך הם שבעלם בנים למקום תו למאי יצטרך לומר שהם בני אברהם יצחק ויעקב, הא קים להו בדרבא. ונ"ל בס"ד ע"ד שנים שהביא הסרסור חלל סוחר גדול לקנות סחורה, ואחד מהם לא היה לו קרן בידו לקנות בו וסחור מכר לו בהקפה לזמן ששה חדשים סחורה בסך שבעה אלפים דינרים, והשני לא רצה לקנות סחורה שלא בסך מאה דינרים שהוא קרן שיש לו בידו, א"ל הסרסור תקנה בהקפה כהראשון כי הסוחר מוכר לך בהקפה כמוהו, כדי שתרויח הרבה, אך ריוח של סחורה בערך מאה דנרים במה נחשב הוא, א"ל הסחורה אפשר שתהיה עשרה למאה ואפשר תפסיד עשרים למאה, ואם אקנה בשלשה אלפים הן אמת אם הריוח יהיה ריוח רב, אך אם הפסיד עשרים למאה יעלה ההפסד שש מאות דינרים, והוא אין לו קרן אלא מאה, ומנין יביא החמש מאות, ומוכרת שימירו אותו בבית האסורין, אבל הראשון אע"פ שאין לו קרן משלו לשלם אם הפסיד, הנה אביו עשיר גדול ואם הפסיד ונתנוהו בבית האסורין ישלם אביו עליו ויצא. וכן הענין כאן דהיה לו לטעון טענה אחרת להע"ה שחטאו בע"ז והפסידו כל התורה כולה, בני אברהם יצחק ויעקב הם שהם עשירים גדולים במצות ויש להם זכות גדול עד אין חקר, והם בזכותם יצילום מן הכליה וישלם דבר רע: שם. גלגל עליהם מדת רחמיך. נ"ל בס"ד דשם הוי"ה ב"ה יש לו י"ב צירופים, שהאותיות מתגלגלים להתהפך העליון לתחתון ותחתון לעליון ולהאמצע לעליון והאמצע לתחתון, וכן עוה"ד, ובכל חודש שולט צירוף אחד וישראל הם י"ב שבטים, וכל שבט אחוז בצירוף אחד, וכן הענין בשם אה"יה דג"כ יש בו י"ב צירופים ושולטים עד"ז ולז"א גלגל עליהם מדת רחמיך, הוא שם הוי"ה שהוא מדת רחמים, וכן הוא בשם אה"יה גלגל דייקא שיתעוררו י"ב הצירופים להשפיע ולהאיר בהם ולהצילם מן הכליה. ומ"ש העבירם באומה אחרת, אפשר כונתו על אומת עשו הוא אדום, שכבר גלו נקרא ש אחר, ונחלקים כוחותיו לארבע מאות בסוד והנה עשו בא וארבע מאות איש עמו, וזהו אחרת אחר ת', ר"ל אומה של אחר שנחלקים כוחות מספר ת': שם. דבה רעה בת דבה רעה. נראה בס"ד דידוע שיש זונה שהיא מזנה בשביל אתנן, ועל זו אומרים
לד פסחים פרק י' שם. משום דאינשי ליגני ניהו ומסכי לך בלילותא. קשה וכי ס"ד דבני שימשא בניו הקטנים אחר קלייניס שהולך ללוותם על כך. ונ"ל בס"ד יש ליינשים באים לפני החכם לשאול ממנו שאלות שגורים בלבם כדי להתלונן בהם בענין זה, דאחד עשיר רשע בא לפני הרב שבעירו, ושאל ממנו אחד נכנס למרחץ וישב ערום לרחוץ ונכנסה אשה זונה כותית ערומה וישבה לפניו לרחוץ כיצד יעשה, אם יסגור עיניו וירחוץ או יקום ערום ויצא לבית החיצון. עוד שאל, שמעתי אומרים אם אדם בא על אשתו ופרסה נדה בשעת תשמיש שלא יפרוש ממנה באבר חי לא ימות עד שימות האבר ויפרוש, אם נזדמן שהיה בחדר עמו חתול נכרית א"א, והוא בלתי כונה שכב עמה דחשב היא אשתו, ובאמצע התשמיש הרגיש מחמת הכימות שלא דחינה אשתו, מה יעשה יפרוש מיד באבר חי או ימתין. עוד שאל אדם נכנס לחדר ששם אשתו ישנה ועוד ישנים עמה נשים אחרות והיה ליל שבת ואין שם נר, אם מותר להדליק נר בשבת כדי לידע איזו היא מעת אשתו לשכב עמה. עוד שאל אדם שאין לו פרנסה לא שכר כתיבה שכותב אלל סוחר וזה גוזל עליו שיכתוב בשבת, אם מותר לו לכתוב בשבת דאמרו חכמים עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. ועוד שאל שאלות כזו שבדק מלבו כדי להתלונן בהלכות ודברי תורה, ואפשר אז האנשים היה דרכם בכך שישאו שאלות שגורים בלבם כדי להתלונן, וא"ל שיפרוש מהם כי מסכי לך בשאלות של לילותא, כלומר שאין כונתם לידע הדין ורק כדי להתלונן ולחקת תחשוב שהם צריכין לידע הדין ותאבד זמן בתשובות על שאלות כזו שהם בודים מלבם להתלונן : שם. לא תנו בצל ק"פ. קשה ק"פ שעל המטה היה חיוב גדול שעושה בה תיקון, והיה המשלמת ארבעה ק"פ כפי דברי רבינו האר"י ז"ל, וכאן משמע שהיא מילי דחסידות. ונ"ל בס"ד כונתו אם קרא ישן אחר חצות לילה, דאז עבר זמן תיקון ק"פ שעל המטה, ועכ"ז מאיסו שיקרא ק"פ וישן. ומ"ש אל תבריח מן המכס קשה, והלא זה אסור מדינא להבריח מן המכס, ונ"ל דאיירי במוכס שגוזל ושוסה ונוטל יותר מן הקצבה שקצב המלך דמותר להבריח, ועיין בסה"ק רב ברכות : דף קי"ב. קבח מתרעא ולא כורא מתגרא. נ"ל בס"ד ידוע שהיה"ר מכונה בשם חסד ובשם יום, וסט"א מכונה בשם אחר ובשם יום, וכמ"ש ע"פ ויקרא לאור יום ולחשך קרא לילה, וכטוס"ב שמכונה בשם אור כולם עשירים ואין שם עני, אך בטוס"ז המכונה בשם חשך יש עשירות ויש עניות ב"מ, ואין דגן ומזון טוס"ז נאכל בהשוואה אלא העשיר ניזון במדה גדושה ומרובה, והעני ניזון במדה קטנה ושיעור קטן. ואמרתי רמז נכון כי עוה"ז נקרא בשם חשך, ומספר חשך הוא מספר כור ומספר קב, כי הכור הוא מדה גדולה והקב מדה קטנה, רמז ים אדם ניזון במדה גדולה והוא העשיר, ויש ניזון במדה קטנה והוא העני, ואלו הכור והקב הם שני גדרים אחד למעלה ואחד למטה, דהכור הוא גדר המרובה של העשיר והקב הוא גדר הקטן של העני, אך עוה"ב מכונה בשם אור שהוא מספר גדר, דאין שם ב' גדרים אחד עליון ואחד קטן, אלא גדר אחד שוה לכל, ולפ"ז כור וקב הם שני שיעורים, ושני מידות של מזון עוה"ז אחד של עשיר ואחד של עני שהם כור וקב, ובא ללמדנו מוסר, שטוב שהאדם יסתפק בשיעור המועט להשיגו בקרוב דהיינו בעירו ומקומו, ולא ירדוף אחר שיעור המרובה להשיגו ממקום רחוק, שיצטרך לילך למדינת הים וביבשה כדי להרויח מזון שלו בשיעור הרב, ולמקומו של אדם מכנהו בשם תרעא שהיא קרובה לאדם, ולמקום רחוק שהוא בעיר רחוקה מכנהו בשם אגרא שהוא רחוק מן האדם, ופריך לו טורח הרבה עד שיעלה שם, ולז"א קבח מתרעא, ר"ל תסתפק בשיעור הקב הרמוז בכינוי עוה"ז כאשר תשיג אותו במקומך בלא טורח יותר טוב משיעור הכור אשר תטרח עליו להשיגו ממקום רחוק המכונה בשם אגרא שהוא גבוה ורחוק ממך. ועמ"ש הרב מור אבי זלה"ה בספרו הבהיר מדרש אליהו פירש, שאין אדם יכול להמשיך אורות השפע מלמעלה אח"כ יקדים להעלות אורות קב מרוצין מהמלכות שמכונית בשם ארץ בסוד מ"ן, וז"ש קבח מתרעא ר"ל תתחיל להעלות אורות ק"ב מתרעא היא המלכות ולא תעשה להיפך שתתחיל לחתוך כורא מאגרא ר"ל אור השפע מלמעלה כי לא תוכל לעשות מלמעלה אח"כ תתחיל להעלות מלמטה עכ"ד ודפח"ח. ואמרתי לפ"ד זלה"ה לכך קרי לשפע הנמשך מלמעלה בשם כורא שהוא אותיות אור כ' כי כ"ף הוא כתר כמ"ש רבינו האר"י ז"ל בכונת יכיר בנך וידעו כי מאתך משפטם, שצריך לכוין מלת כתר מנוקדת, והשפע העליון השלם ישתלשל מן הכתר. ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו פירש, טוב להיות האדם מתפרנס מיגיע כפו אפילו להיות עובד אדמה, שמנקה את העובד אותה ושכרה מועט, ולא ירדוף להיות לו שררה שיתפרנס בה בריוח שיטול בה פרס הרבה. ועוד פירש ע"ד שאמרו במדרש דאמרו לאגריפס המלך שני עופות שהקריב אותו העני קדמו לאלף עולות שהקרבת אתה בו ביום כי לפי ערכו קרבנו חשוב יותר ממך. עוד פירש ע"פ מ"ש התנא במשנה דאבות טובה שעה אחת בתורה ומע"ט בעוה"ז מכל וכו' עכ"ד נר"ו : שם. שלשה הקב"ה אוהבן. נ"ל בס"ד ידוע דכל הכועס מגביר כוחו של ס"מ כמ"ש רז"ל כל הכועס כאו עע"ז שנאמר לא יהיה בך אל זר, וידוע מ"ש מא"ח ז"ל כי ס"מ נקרא אפעה, ולפ"ז שפיר אמרו כל הכועס מגביר כוחו של ס"מ, כי כועס גי' קנ"ו כמנין אפעה, ולכן הכועס תקנתו לעשות לו פיום תכף, שאם נתפייס תכף ומיד בטל הכעס וממילא יתבטל כוחו של ס"מ, ולכן תמצא פיום עולה קנ"ו כמנין אפעה, שהפיוס מבטל כוחו של אפעה, וידוע שיש לרופים בשם הוי"ה וכל צירוף הוא מספר כ"ו להבה, וי"ב צירופים הם כ"ד פעמים להבה, אך אהו"ל דיו לעולם שיסתפק בחצי השם, נמצא עתה יש י"ב פעמים להבה שהם חצי הכ"ד. והנה י"ב פעמים להבה עולה קנ"ו, ובזה פירשתי בס"ד רמז הכתוב כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף, ר"ל כנשר שהוא רחמני יעיר קנ"ו אורות של י"ב פעמים להבה על גוזליו שו ישרל ירחף, כי י"ב פ' להבה כנגד י"ב שבטי ישרל, ולכן מי שאינו כועס דאינו מגביר כוחו של אפעה הוא ס"מ שמספרו קנו, אז כוחו גדול להמשיך קנ"ו אורות שהם י"ב פעמים להבה מן קנ"ו לרופים של שם הוי"ה, ולכן מי שאינו כועס אז מדה כנגד מדה, הקב"ה אוהב אותו כי הוא כוחו גדול להמשיך אורות י"ב פעמים להבה מן י"ב לרופים של שם הוי"ה : ובן מי שאינו משתכר והיינו ששותה שכר שמביאו לקלות ראש ועבירה, שזה נקרא משתכר דהיינו מת שכר שהשכר גרם לו להיות נקרא עליו שם מת, שעליו נאמר תנו שכר לאובד, דאם אינו משתכר אינו נקרא אובד שהוא מספר י"ג, לכן זוכה לההבה שהוא מספר י"ג שיהיה אותו הקב"ה. וכן מי שאינו מעמיד על מדותיו אין לו דאגה, דכל מה שיזלזלו בו אינו נחשב בעיניו זלזול ואינו דואג ומצטער בלבו כלל, וכמ"ש בה"י, ע"פ נבזה בעיניו נמאס, ואז כיון שאין לו דאגה שמספרה י"ג זוכה לאהבה שמספרה י"ג שיהיה אותו הקב"ה : שם. שלשה דברים נתנונין בחוש. נ"ל בס"ד דקמ"ל לענין דינא במקח וממכר, שאם האדם קנה סוס מחבירו והתנה עמו שיהיה נקי מכל מום וגרעון, הנה אם נמצאו בו דברים אלו אין זה מום אלא חשיבות הן בסוס, כי כך בניהו פרק י פסחים בתרי עובדי אלין הוי מוכרחים לשאול תחלה מן המלך, משום מורא דרך ארץ כי הוא גדול הבית, והמלך היה צריך לומר להם שישאלו מן ר״ג שהוא החכם המורה, אך א״ל שישאו מן המלכה כדי שהיא תאמר להם שישאו מן ר״ג, והטעם כי כיון דתרי עובדי אלין הם בענין אכילה, וכל מידי דאכילה מתברך האדם בו בעבור אשתו, אמר המלכה נחשבת גדול הבית בדברים אלו של אכילה, והסעודה התייחס לה ולא לו, והיא אמרה שאו לר״ג, גם היא כוונה לדבר באופן דרך ארץ, כלומרת הן אמת הברכה מלויה בבית בשביל האשה, אך אין אני בעלת הסעודה אלא ר״ג וחביריו שעוסקים בתורה אשר על ידה אנחנו זוכים בטוב עוה״ז מדין מו״ל מזונו של ים, הם נקראים בעלי הסעודה ולכן תשאלו לר״ג שהוא בעל הסעודה, ויורה לכם מה שתעשו ולכן הוצרך תלמודא לפרש המלך תלי במלכה, כלומר המלך מצא לו טעם לתלות הסעודה במלכה, והמלכה מצאה טעם לתלות הסעודה בר״נ : פרק עשירי. דף ק״ד. אמאי קרי ליה כפן של קדושים דלא אסתכל בצורתא דזוזא. קשה חסידות זו שלו היא, ואמאי תלו הקדושה באבותיו, ועוד אמרו בן של קדוש, ואמאי נקיט קדושים לשון רבים. ונ״ל בס״ד דאיתא במדרש תנחומא ע״פ קדושים תהיו שאלו הגוים את רבי שמלאי מהו כי לישנא קדושים הוא אין אתם אומרים שרפות אחר הוא הרי משמע שתי רשויות מן הפסוק הזה, אמר להם שוטים שבעולם, אילו אמר שאיש קדושים הם, אתם אומרים, עכשיו כתיב הוא לשון יחיד, ומ״ש שאיש קדושים, מהו קדושים שהוא קדוש בכל מיני קדושות וכו׳ ע״ש, וכן הענין כאן, יש קדושה בהסתכלות הלב, ויש קדושה בהסתכלות העינים, ויש קדושה בשמיעת אזנים שלא ישמעו קול אשה ערוה, ויש קדושה במשוש ידים שלא לאחוז באשה ערוה וכ״ש בחבוק ונשוק, וכאן רבי מנחם היה מקודש בכל מיני קדושות אלו שהיה נזהר בהם, ולכך קוריו אותו כפן של קדושים, היינו ר״ל כפן של אבות קדושים, שזו הכונה הוא בן המקודש בכל מיני קדושות, ע״ד שאמר המדרש על שאיש קדושים הוא, והביא דוגמא לחסידותו דלא אסתכל בצורתא דזוזא, וא״כ כ״ש וכ״ש שהיה בקדושה מצד העריות הן בעינים הן בלב הן בשמיעת האוזן הן במשוש ידים : דף ק״י. הכי גרסינן בדוקא בוי״ו. פירש רשב״ם נראה חמה בבלים קרועין ונקוטין לפו״מ״כו. יש טעות קצת בדפוס וצ״ל בבלים קולעין וזוקפין לפו״מ״כו דאות וא״ו אחר קו״ף בקולעין, ואות וא״ו אחר זי״ן בזוקפין, אבל לל״א שהביא רשב״ם בעמוד ב׳ כתב סלים קרועים, שהקרע קאי על הסלים, וכמ״ש בראש משביר ז״ל ע״ש : שם. א״ר טירחא קערות וככרות אין בהם משום זוגות. פירוש שני קערות של שני תבשילין, ושתי ככרות של שתי מינין, כגון אחת של חיטים וא׳ של שעורים, ורבינו מנשה גריס קערות וכוסות, והכונה כוסות של שתי מינין כגון א׳ של יין וא׳ של שכר : ומאמר כללא דמלתא כל שגמרו בידי אדם אין בהם משום זוגות, וגמרו בידי שמים במילי מיני מאכל חיישינן, פירוש אין בו משום זוגות בשני מינין כגון שני כוסות של יין ושכר, ושני קערות תבשיל של שני מינין ושני ככרות חיטים ושעורים שהם שני מינין, אבל בגמרו בידי שמים אע״פ שהוא בשני מינין חוששין, והטעם מפורש ברשב״ם ז״ל, כיון דאותו דבר אחר שגזרו בעבורו כל הזוגות קים להו דהוה פרי שגמרו בידי שמים, לכן גזרו בעבורו בגמרו בידי שמים, בין במין אחד בין בשני מינין, אבל בגמרו בידי אדם לא גזרו בו בעבור אותו דבר אחר, לא רק במין אחד, ולא החמירו לגזור גם בשתי מינין, יען כי מעיקרא לא היה לגזור במידי דגמרו בידי אדם כלל, מאחר דקים להו דאותו דבר אחר לא היה גמור בידי אדם אלא גמרו בידי שמים כגון פירות, ורק חומרא וסייג עבוד למגזר ביה, ולכך לא החמירו לגזור גם בשני מינין, ועל כן שני קערות שהם שני מיני תבשילין, כיון דהתבשיל גמרו בידי אדם לא גזור בהו, וכן שני כוסות של שני משקין דגמרו בידי אדם לא גזור בהו, אבל שני כוסות של יין שהם מין אחד או קערות תבשיל מין אחד גזור בהו : דף ק״יב. למדהו בספר מוגה מחי׳ ס״ל, א״ר במדתא. פירש בני ידידי כה״ר יעקב נר״ו דק״ל מאי קמ״ל וכי ס״ד ילמדהו מקלקל טעות, ומשני במדתא שמזהר קטן אשר דרך ללמדו תחלה קיבוץ האותיות לתיבות שקורין גימי״ל שיהיה יודע לקבץ האותיות ולעשותם תיבות בלי טעמים, ובלי נקודות, וס״ד כיון דאין זה לימוד המקרא העקרי דהא אח״כ ילמדו בנקודות וטעמים ואז ודאי ילמדהו בספר מוגה עכ״ז לימוד ההוא של קבוץ האותיות לתיבות ילמדו בספר מוגה דשבשתא כיון דעל על, דאפשר בקיבוץ הקריא לו חיבור האותיות לתיבות בטעות, שנתפסו לו האותיות כגון שמלה לשלמה וכבש לכשב וכיוצא ואז תהיה התיבה שגורה בפיו של תינוק בפסוק ע״פ הטעות, גם כי ילמדנו אח״כ בספר מוגה תהיה שגורה בפיו קריאת הטעות עכ״ד נר״ו. ומ״ש אל תשב בגובהה של עיר ותשנה מפני שהם נשמעים קולות הרבה ויתבלבל לפעמים עכ״ד נר״ו : דף ק״יג. הפוך בנבילתא ולא תהפוך במלי. נ״ל בס״ד הענין נקרא נבלה, דכתיב כי נבלה בישראל, והאדם ע״י תשובה מהפך ההפך העון לזכות, דכתיב אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, נמצא תיקון העון מכנהו הכתוב ללובן, והיינו דהעון נקרא נבלה, והפוך אותיות נבלה ותהיה הלבן, אמנם הפוך זה לא סגי ליה להיות במילי דוקא אלא צריך להיות על ידי מעשה ג״כ, וז״ש הפוך בנבלתא שתהפוך העון הנקרא נבלה להלבן ולא תהפוך במילי, ר״ל לא סגי לעשות הפיכה זו במילי דוקא, שז צריך מעשה וצדקה ג״כ : שם. פשוט נבלתא בשוקא וקבל אגרא. נ״ל בס״ד העון נקרא נבלה וממנו נמשך בגד צואה לנפש, שם שהיה אין לו תערו משלו הרי לתקנו ע״י תשובה מלהפך לעשותו טבור, שאז יש לו בגד טמא מעון שעשו אחרים ולא הוכיחן דאז גם הוא ילבש בגד טמא זה, כמ״ש פרתו של ראב״ע היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה, ותנא לא שלו היתה אלא של שכינתו היתה והואיל ולא מיחה בה נקראת על שמו, נמצא האדם ילבש בגד טמא מעון של אחרים שלא הוכיחן, וזה א״א לתקן הבגד הזה להפכו לטהור אלא אפשר שיפשיט הבגד הזה מעליו ע״י תוכחת אותם, וידוע דעוה״ז נמשל לשוק ונקרא שוק דכתיב וסבבו בשוק הסופדים, וכמ״ש הרב עוללות אפרים, וז״ש פשוט נבלתא בשוקא בעוה״ז תפשוט בגד הטמא הנעשה מעון אחרים על ידי שתוכיח אותם, ובזה תקבל אגרא ג״כ מן השמים, ולא תימא וכי ההנא רבה אלא, דכתיב ביה ורבים השיב מעון דחייב לטהר אחרים, או גברא רבה אנא שהוא גדול הדור אשר מחוייב בכך, ועוד אם הוכיח יוכיח ולא כי אלתא, שיזלזלו בו וילעגו עליו לומר מי שמך לאיש חכם ושופט עלינו, כי כל אדם מישראל חייב להוכיח את חברו עד הכאה עד קללה ותחשב לו לצדקה. ובזה פרשתי בס״ד, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא, תיבת עליו חלוקה לשתים וקרי בה על יו, יו סוד שיש בם י״ו פרקים, שהם לא תוכיח הרי אתה נושא על ידך את החטא, ואם הוכחת השלכת את החטא מעל ידך : סס
בניהו פרק י' פסחים כך סול סכעו ומזוכו סל סוס ככל סכי ססס לכריס : דף קי"ח. סולו למי סכוכס סוכסו סל סלס כסוכסו. פילוס ליכו גוכס מכוף סללס לו מכפסו סל גוכס מן סממון ססול סלו יתכלך לכתיב לי סכסף ולי סזסב למל ס' לכלות, וכמלס סקכ"ס גוכס מסלו ולס מסל ססלס וסססל סוס ססוכס סקכ"ס עס ססלס לגבות ססוב מזן סטוב סכיל ססלס ססול סלו יתכלך לסוו כזכויות ססוב עלמו, כי כל תיכס יס לס מספר ססל יסל ססול סכולל סלס, ולס תוסיף מספר סססל סזס על לות ח' סל סוב תסיס ט' ולס תיכת סוב תסיס טוב, למו סקכ"ס גוכס ססוב סלו מן ססוב ססול סלו יתכלך : והנה ידוע סקכ"ס מלותיו מוס ככגד מוס, על כן סססל סזס ספילס ססוב מן ססוב ולס מכוף ססלס, לס יעסס ססי"ת כן סלס עס סלס סעוסס סוב עס סכליות, לז סקכ"ס ייטיב ססלו עמו לעסות לו סוכס זו מוס ככגד מוס, לכל סלס סליכו עוסס סוב עס סכליות לס יעסס עמו סוכס זו כלסווס כתוספת ססל על לותיות סוב, ססול סיגכס ססוב מן ססוב, וסזס יוכן כס"ל לין עוסס סוב עס סכליות, לו לין סס ססל לסוסיף על סוב לעסותו סוב סמולס על ססל זס : שם. קלי כיס לס ססיס. כללס ספיס סוס כפילוס מסלס"ל ז"ל כגמלס למכות ספילס סססל סזס לסון סוס כפיו, סל לסון קכלס כי סתלוס סססל סקכל, ולס"כ לס סמכיכן מססי קלס לס לק על סמקכל לסס"ל, ולכן ללס קלי כיס לס ססיס כלי למללס על סמספל לסס"ל, ועל סמועד עלות סקל סגולס סיקכלו סססליס ממכו לסס"ל ועלות סקל ע"ס : שם. תחיית סמתיס לכתיב לתסלך לפני ס' כלללות ססייס. פילוס ססס ססוס לפני לותיות סס סוי"ס כ"ס סוס סס כוז"ו, וידוע כסס זס כפתסיס סקכלות כתחיית סמתיס וסול מספר על לכתיב כי על לולות מלך, וי"ס לפני ס' לייקח, וססס סל מסיס לכתיב לס לכו ס' לס לכו, וסל"י זו סעכול מלכויות, פילוס כמלכיס סיו לליכין ליסב ת"ל סכס כקוסי סעכול למסק סמסס סמות ססי"ס לכל סס עולס מספר לכו, ועסס עמיסס ססל ולס סיס לסס קוסי סעכול סלס פ"ו סכס כמכין לל"ו ססול מספר סס ססל סל ססיס, וסססל סזס מיתוסף לעכול מלכויות סכסס יסיס סכלו סל מסיס, סכוס כמקוס סמות ססיס ססול מספר לכו, ועל זס סמלו לס לכו ס', ליתקתק סס ססיס ססול סלכו לכו ע"י סס ס ססוס כססל לכתיב ססל ס כל סיוס, וגס ע"י סס סוי"ס, וי"ס ס ס' וילך לכו לסייכו סס ס וסס ס' יסיו כסס ססיס ססוס פלוכי גי' לכו, ולכן סמלו לס לכו ס', ופסוק זס סמלו מככיס ססיו מולס על סכיכס סס"ס סמיקוק סיתמתק סס ססיס, ועזליס ססוס עזל יס, למל כי לסמך מן סכל"ל, ל"כ כתיכות סכמס כסתסכסות כיכס, וסז"ס ס"ס י"ס : שם. לימתי סכי ססוכס לפניך כזמן ססתס סומע קול תסכוכי. כ"ל כס"ל ידוע קול סול תולס סככתב סס"ס קול, לכתיב מסס ילכל וסססיס יעככו כקול, וסס"ס סקול קול יעקב, גס סן למז לתולס סכע"פ לליתס כמללס ויסכך סלו לכלי תולס לכתיב כס סילת ססכיס ויעלס קן, וידוע ליסלסל כקללו כסס זו לכתיב עס זו יללתי לי, וכס"ס עס זו קכיס, וסלסתי ליסלסל כקללו זו, על סס סקכלו תולס סככתב ססיס ו' ספליס, ותולס סכע"פ ססיס ול"ו סלליס סלי זו, ולס תסכל לות ז' לכתיס תסיס ממכס לות כ"ס, ולס תסלק לות ול"ו לכתיס תסיס לותיות ל"ס, וס"כ כ' לותיות זו יסיו לותיות ססכס, ולז"ס לימתי סכי ססוכס לפניך סימסך לי ממך לסכס כזמן ססתס סומע קול זו תולס סככתב, סמזוין תולס סכע"פ לסון קן וסכיכס, לסתי תולות סלו סס סול זו ססס יתספכו וילסו לותיות לסכס ללו סקכ"ס סוסכך : שם. סע"פ סללס סכי מן סמזלס לך לכי ולי סתס לסוסיע. כ"ל כס"ל לידוע למסלס סכסמות סל יסלסל ללוק כמסלס סספילות, ולכן כתיב ולתס סלכקיס סס' ססיכס וידוע למסלס סכסמות סול סכליסס ססול סול כיכס ססס כוכת סלס, וכמ"ס סיסו זכול לסוב כיכס לילס, וידוע לסע"פ לס"ס לסלס לקייס כל סמלות כפועל, עכ"ז יסיס כסלס ככולס ע"י סלס, סמססס לעסות וכלוס עסס, וז"ס סע"פ סללס סכי מן סמזלס, לס"ס לסלס לקייס כל תלי"ג מלות, עכ"ז לך לכי, לך לייקס סכלוקס כס, כי מסלס כסמותיכו סול ככליסס ססס סס, ולכן סלס יסיס מסיס כל תלי"ג מלות, ולכן לי כלס לסוסיע, סמלס לסון כלס כי ידוע ס' סס סמכללך ססס פל, וכל גכולס מספר פ"ו, ולכן כל ס"ו סכססס תיכס לותיות לגכולס, סך ע"י סתיקון יסיו לותיות ס' לותיות כלס, לסות ול"ו יסוס ס"ס ולומז למיתוק, ולז"ס ולי סתס לסוסיע ססס לייקס : שם. גטול סיס וקכס לך עלס. פילוס סומס סכמסלס לסיס סול ססול, וסכתוב סמל סיס קלי כיס סי ס', פילוס לותס ססוס סי, ל"ל יוכק מן ס' כוסות כסול סכתוב וסכס עסו כס וללכע מלות סיס עמו, ולכן כתיב וכית עסו לקס גי' ת'. ומז"ס גטול סיס סללס כין סקכיס כ"ל כס"ל סללוס סול סלוס, ססליו לע סס לותיות ס"מ, וסליו סוב לותיות ס', וסלוס סל כין כוסות סלע ססס ס"מ, סכמלוס סס גי' קסס ססוס מספר קיס : שם. כל סעסיסס ככתכיס כקלומיס לססל, פילוס סלסס מיכי כית ועל יס לסממסלס, סללסון כקלס כלסי"ת, וסו לולסן ססכיכס קולס סכל, וסכ' כקלס ססלתי"ק וסו לולסן לותס ססכיכס סכיס ססליסס, וסג' כקלס סמי"ז וסו לולסן לותס ססכיכס כססלוכס, וכולס קלומיס לסל לסומלס סלין סומכין לו לכלי זס לסססיס, סס כולס עולין כססכמס לסת לססמיס. ומז"ס לס ילסל זס כית לוללותיו סל לוסס לסי, פילוס גופס סל ולסו לס יתגיילו לסיות יסלסל. ולס יססן זס כית גכזין לו סלקי כספות ססוכיס סיס כקליפס סלו לס יסולו כגלגול כללכו סל יתגלגלו כלליקיס וייסו כסס יסלסל, וסלליקיס סיוסכיס לפני ס' סעוסקיס כתולס כסלכע סלקיס ססס פלל"ס ססס ככגד ד' לותיות סס סוי"ס כ"ס : דף קי"ט. זס סמכיל מקוס סכילו כייוכס. כ"ל כס"ל ע"פ מ"ס לככו סל"י ז"ל כסעל סגלגוליס דף י"ז ע"כ וז"ל, דע סלס ימלס כלול ססל סכי כסמות מסלס ססל כסמי סלס סיסו כסכי סכליס יסיו סכיסס סוכסיס ומקלעגיס זס לזס כטעסס כלי ידיעס, לסע"ג לסכסו לס סזו מזלייסו סזי לפי ססכיסס סס סלקי מן ססולס ססוס יותל מסכילו וסס מקכליס זס לזס כטעסס, ולכן לס יסיכו לדעת כלול סקולס כסכיסס מסולס לסל יכלו, לז ילסו וסכילו מסלס לסל יללו, וזס כזסלי לס יסכסו זס"ז סל יסיו סוסכיס זס"ז : שם. כל וכלס סלס כמלת סקכ"ס מלת כסל ולס. סל לסמל כס ולסס, כ"ל כס"ל סכוכת, סלכליס סלו לסוי לומל לך מיסס לכלי קכלס סס כס לתס כעלמך לסקול ולדעת כעכין זס וסכלס כעיכיך סלכליס ססל ככיס סס, לסס יכלסוסו יסיס עלס, וסילו מליכו כסמת כקכ"ס כולסן וסמס, וכמלס ליכו כמלת כסל ולס סמלת סל ססיס סייס : ⟦ornamental divider⟧ לה בשם ה' נעשה ונצליח ליקבה"ו יומא פרק ראשון דף ד'. תניא משה עלה בענן ונתכסה בענן ונתקדש בענן. י"ל הול"ל עלה ונתכסה ונתקדש בענן או לימא עלה בענן ונתכסה ונתקדש בענן, כי נתכסה ונתקדש המה באים כאחד, ואמאי הוצרך לומר בענן בכל חדא וחדא. ונ"ל בס"ד כל חדא בענן יש לה משמעות ורמז בפ"ע לכך מלאה דלאמר בה, והוא כי ידוע דמרע"ה זכה ליראה עלאה שהיא יראת הרוממות דהיינו משים לב על שכר או עונש כי אם הוא ירא מהשי"ת בגין דאיהו רב ושליט על כולא וכל מה שהוא מבינו ומסתכל יותר בגדולתו ורוממותו יתברך הוא מוסיף יראה יותר, ומ"ש רז"ל ע"פ ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה, דיראה היא מלתא זוטרתי גבי מרע"ה היינו יראה תתאה שהאדם מביט על עונש או על שכר טוב, ולכן הוא ירא שהיא, ולא קאי על יראת הרוממות, וידוע מ"ש המפרשים ז"ל על מאמר רז"ל זכו ישראל עם ענני שמיא אתי, לא זכו עני ורוכב על חמור, ופירשו הכונה דהמשיח בא על ידי שלימות ישראל ביראה, אך אם זכו יבא על ידי היות להם יראת הרוממות שהם מסתכלים בגדולתו יתברך, ומתמלאים יראה, וזהו עם ענני שמיא אתי, לא זכו עני ורוכב על חמור שיהיה להם יראה תתאה שהיא צורך הנאת חומר האדם עכ"ד ז"ל, נמצא ענני שמיא רמז ליראת הרוממות, וז"ש מרע"ה נתעלה בענן כלומר היה לו יראת הרוממות וזה היה עילוי שלו, וזה נשתבח שזכה ליראת הרוממות שהיא יראה עלאה הנרמזת בענני שמיא: ואומרו נתקדש בענן הוא ענין אחר, דידוע דמרע"ה זכה להארת יסוד דחכמה שנקרא קדש, וגם נקרא מעין שהוא מספר ענן, שהם תר"ף אורות מ"י של מעין לאות אחד שהוא נון או מעין הוא ענן ולז"א ונתקדש בענן הוא יסוד דחכמה שנקרא מעין שהוא רמוז באותיות ענן, ולכך בזה נקיט נתקדש כי היא בחינת קדוש ונקרא קדש, כן לקבל תורה לישראל בקדושה, כי כל שבעים הנרמזים בענן הם טעמים מספיקים שצריך הוא דוקא לקבל התורה לישראל ולא זולתו. ונראה לכך זכה מרע"ה לשערי תפלה שהיה כוחו בפיו שלא היתה תפלתו חוזרת ריקם, והיינו כי מספר משה ומספר ענן עולה תקע"ו כמנין תפלה, ולכן התפלל תקע"ו תפילות כמנין ואתחנן, וגם זכה לומר שירה על הים שנקראת על שמו, דכתיב אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' והיינו שירה עולה מספר תקע"ו: דף ט'. וכ"כ למה לפי שהיו קונין אותה בדמים. קשה כיון דיודעים בעלמן שהשם לחיים דידן אינם בנפשיה, איך יתנו דמים ויביאו עלמן לידי סכנה. ונראה דזה היו צדוקים, שים כמה דברים חולקים בהם על החכמים ובכללם היה הקטרת הקטורת שהיה עיקר העבודה ביוה"כ, שהצדוקין סוברים שצריך להניח הקטורת בהיכל ויכנס לבית ק"ק בענן הקטורת, וזה הפך האמת שקבלו רז"ל, אך לדעתם של צדוקין כן האמת, לכן קם נותנים ממון הרבה להיות כה"ג צדוקי, שהיה ניכר ואינו יודע לחכמי ישראל שהוא צדוקי, כדי שיעשה העבודה כסברתם, ולפי דעתם חושבין שהם עושים דבר שקב"ה רוצה בו, לכך אע"פ שהיו הגין בשאר דברים, והפסד שמות לא אכפת להו בזה הנכנס, וקם היו עשירים ומקבלים ממון מצינותם כדי ללמד בו המלך שימנה כה"ג לזה הצדוקי שהינו ניכר ומודע שהוא צדוקי: ומחמת שנתעלה בענן שהיא יראת הרוממות זכה שנתכסה בענן, רמז להארת שם אהי"ה שמספרו טוב, וכל דבר שבקדושה כלול מעשר הרי שם זה הוא מספר ענן, כי עשר פעמים טוב עולה מספר ענן, ולכן מרע"ה נקרא טוב דכתיב ותרא אותו כי טוב, וארז"ל טוב שמו, וגם זכה לקבל התורה שנקראת טוב, וידוע כי שם אהי"ה הגי' הוא רמוז בר"ת את השמים ואת הארץ, ומכאן יוצא שם זה בתורה, ונראה הטעם הוא כי התורה שנקראת טוב כמנין שם זה היא בחי' שמים ובחי' ארץ, דתורה שבכתב שמים ותורה שבע"פ ארץ, וכמ"ש חז"ל ע"פ ולשים דברי בפיך ובצל ידי כסתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ, שמים תורה שבכתב ארץ תורה שבע"פ, ולכך נרמז שם זה שמספרו טוב בר"ת את השמים ואת הארץ. והנה אם תצרף אותיות ענן שרומזים לשם אהי"ה שהוא מספר ענן כאמור, עם אותיות משה, יהיה מזה צירוף תיבת נשמענ"ה שהיא ענין מש"ה, פירוש התורה נשמענה ע"י מרע"ה שנתכסה בהארה של שם אהי"ה שנרמז באותיות ענן, ולז"א כאן ונתכסה בענן פירוש נתכסה בהארת שם אהי"ה שהוא בדעת הרמוז בענן כי בשלימותו בעשר היה מספר ענן, נמצא ענן קמא רומזת על דבר אחד ובענן שנית רומזת על דבר אחר, לכך נקיט בענן בתרווייהו: שם. א"ל תנו עיניכם בבירה א"ר א"ל עדיכם בירה. נ"ל בס"ד הנפקותא למ"ד א"ל תנו עיניכם בבירה הכונה כי מקדם ראשון נקרא בירה שהוא ירב ה', שים רבותא למוקדש ראשון בחמשה דברים, ויש בזה ג"כ יתרון על סוד המטה למעלה, ומגלה הרהוטים עדיפי שזכו לכך בימיהם, ולמ"ד שא"ל עדיכם בירה, הכונה דחזרה לראשונים ולא חזרה לאחרונים, וא"כ היתרון הוא מצד אחד: שם. אם עשיתם עצמכם כחומה. נ"ל בס"ד הכונה, דחחומה עמידה בקשט, שהיא קבועה ואינה זזה ממקומה, אך הדלת העשוי לסתום הפתח, אין סתימתו קבוע שכל פעם נסתם בו הפתח פעם נפתח, כן ישראל אם היו עולין כולם הייתה עלייתם שם בקשט, דוגמת החומה, שלא היו זזים מא"י לילך לחו"ל, אך כיון דלא עלו כולם, דומין בזה לדלת פעם סתום פעם פתוח, כן הם פעם עולין לא"י פעם נשארים בחו"ל, ואין ישיבתם בא"י יח
בניהו יומא פרק א' ב' ג' לו יב ס' ולמעלה מן יו"ד יש ה' הרי כ"ה מספר כה תברך ולמעלה מן ל' של עולה יש כ' ולמעלה מן ה' של עולה יש ד' הרי כ"ד רמז לכ"ד לרופים של סם אדנ"י, נמצא באותיות הקודם עולה נרמז שם אדנ"י במספרו ומספר לרופיו שהוא במלכות שתיקון הקרבנות הוא בה, ולי"ח וערך עליה העולה והקטיר עליה חלבי השלמים עליה השלם כל הקרבנות כולם, עליה דייקא, כלומר ברמז הרמוז עליה של העולה שהוא שם אדנ"י השלם כל הקרבנות כולם שכולם באים לתקן שם : פרק שני. דף ל"ה. א"ל הריני חוסכך בבית האסורים וגו'. נ"ל בס"ד דדברים אלו באים ויוצאים מנונה ע"פ סדר הנהגתו עמו, שהיא רוצה שיסיר כל היום לפני ה' בחצר הפנימי ובחדר שלה אפילו שאין לו עסק שם, והוא היה נשמט ויוצא כל שעה לחדר החיצון כדי שלא תראה אותו, ובעבור שהיה מצערה בכך א"ל הריני חוסכך בבית האסורין שלא תזוז ממקומך אתה אחת ולא תראה פני אדם עוד בחוץ, ואמר לה ה' מתיר אסורים. גם עוד היה רוצה שילך לפניו בקומה זקופה שתראה מורת פניו היטב, והוא כחפר היה מוכרח לילך לפניה בשביל איזה עסק ומשום היה כופף קומתו כדי שיהיו עיניו מביטות בקרקע ואין מורת פניו נראית לה היטב, ולכן בעבור שהיה מצערה בכך היתה אומרת לו הריני כופפת קומתך בטול ברזל אשר תניח עליך והוא משיב לה ה' זוקף כפופים. גם עוד כשהיתה מדברת עמו לאיזה צורך דאו היה מוכרח להרים ראשו מהביט בקרקע להיות פניו כנגדה לשמוע דבריה ולראות מה שמורה לו באצבעותיה, או סוגר עיניו ופותחן מעט כדי שלא יסתכל בה היטב ורק פותחן כדי הצורך והיא רוצה שיפתח עיניו היטב, לכן בעבור שהיה מצערה בכך היתה אומרת לו הריני מנקרת עיניך אשר אתה סוגרם לפני והוא משיב ה' פוקח עורים : דף ל"ו. התם הבו גודל לאצבע פירוש תאמרו באצבע"ו. י"ל מהיכא נודע דקאי על באצבע"ו, ונ"ל בס"ד דכתבו המפרשים ז"ל לוחות באצבע"ו נגדלים מן שם הוי"ה, שהלוחות אלו הם סמוכים לשם הוי"ה במקראות דהיינו אות ב' בכתוב ויאמינו בה', ואות ש' בכתוב שה' הסין, ואות כ' בכתוב כה' אלהינו, ואות מ' מה' יצא הדבר, ואות ג' אשירה לה', ואות וא"ו בכתוב וה' הולך לפניהם יומם, ואין מעשה תיבות אלו לא יש אותיות נטפלים לשם הוי"ה ב"ה מלפניו, נמצא באו נגדלו אותיות השם ב"ה, שגם אותיות אלו המה יהיו קודם שאינם נמחקים, ולפי"ז יש לפרש שפיר הומרו הבו גודל לאצבע על באצבע"ו, כי באותיות יש הגדלה לשם דהיינו בענין קדושת השם. ומ"ש התם תנו ברכה, נ"ל בס"ד ברכה רב כה, זה יחוד באצבע"ו שהוא יחוד המלכות שנקראת כה שבו תתברך ותגדל : דף ל"ח. בקשו להרצות כבודו ולהזעין כבוד המקום. קשה והלא הם שלחו רמז ללמד, כונסם היתה בשביל כבוד המקום, שלא יעשו כן בבתי ע"ז, ועוד אומרו עתה כבוד המקום במקומו עומד, והלא עתה חרב ביהמ"ק ואין מקיימים מצות הקטירה. ונ"ל בס"ד מ"ש בקשו למעט כבוד המקום, הוא על אשר שלחו להם חכמים אח"כ שיבואו ויעסקו ולא באו עד שקפלו להם שכרם, ומה דבני הכי נשחרה מצות הקטירה בחסרון מעלה עשן, מחמת שנתנו עיניהם בממון להרבות שכרן. ומ"ש עתה כבוד המקום במקומו, כי אע"פ שחרב ביהמ"ק עושין הקרבה במקדש של מעלה, ועוד גם למטה הלימוד כלם, הרי הוא כמעשה ממש דכתיב ונשלמה פרים שפתינו, וכתיב זאת התורה לעולה כל הקורא בפרשת עולה כאו הקריב עולה וכו' ונמצא כבוד המקום במקומו : שם. ולא מסקינן בשמייהו. התוס' ישנים הקשו מישמעאל ע"ש, ונ"ל בס"ד דישמעאל שאני, כיון דאברהם אע"ה הכא פתח קאמר הוינא לדרך קודם קריאת הגבר דמו בראשון, משמע דסגי בקריאה חדא, ולפ"ז שלשה סברות אלו רמוזים בשם התרנגול שנקרא גבר, ת"ק סבר עד שיקרא קול ראשון, וזה נרמז באות ר' של גבר שהוא ר"ת ראשון, ולר"י עד שישנה, ונרמז באות ב' של גבר, ולי"א עד שישלש, וזהו ג' של גבר, ונראה דברי כולם אמת דר"י מודה לת"ק דסגי בקול ראשון, אך ס"ל אם המתין עד שישנה עדיף, ולי"א אם המתין עד שישלש עדיף טפי : דף כ"ב. א הכי דייק סרבה. נ"ל בס"ד אם תוסיף מספר קטן שבמספר שהוא מספר אחד, על אות הקטן שבאותיות דהיינו אות י' יהיה אות ה' ואז אותיות צדיק יהיו אותיות נוקף, רמז שאם יבא הצדיק בענייני הדקות אפילו מדרגה אחת מן הגדול הראוי לו אז יפול בנוקף, וכן הענין בשאול המלך ע"ה שילח מן הגדול מעט נפל בנוקף, ששי"ן נשבר למלכותו. ואומרם א תרשע הרבה דבאותיות רשע לא יש מספר אחדים ואות הקטן שים בו בעשרות הוא, שהוא שבע עשרות, ואם תוסיף עליו עשר לעשותו פ. וכל עשרות יהיה אות פ' ואז אותיות רשע יהיו רשף והמזיקין נקראין רשף, וכן סיסורין נקראים רשף כמ"ש בגמרא דברכות דף ה' ע"פ ובני רשף יגביהו עוף חוץ רשף לא מזיקין, וגם דרשו שם חיץ רשף לא יסורין, וכיון דרשינן לתרווייהו שהם יתעף יותר מגבול הרשעים הנהוגים בעולם, ילקח במזיקין וילקה ביסורין ב"מ, ולז"א אל תרשע הרבה : פרק שלישי. דף כ"ח. לאותה דאברהם מכי משחרי כותלי. הקשו התוספות ז"ל והלא יצחק תיקן מנחה והול"ל לאותה דיצחק. ונ"ל בס"ד ע"פ מ"ש רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות דמ"ש בזוה"ק ש"י עלמין דשריון תחות כורסייא הם ר"ו כפטרת דימינא וק"ג בסטרא דשמאלא הכונס דאותם ק"ג עולמות הם גי' מנחה, לפי שהם מתעוררים אחר חצות היום שבר מתעורר שמאלו של יצחק, ולכן נקראת תפלת המנחה, וכונתנו לתקן ק"ג עולמות שהם סוד המנחה לעשותם חסד בסטרא דאברהם ע"ש, ובזה ניחא דקרי לתפלת המנחה על שם אברהם, כי כך כונתינו ומהווייתו לעשותה חסד בסטרא דאברהם, ובסה"ק בן יהוידע פרשתי בס"ד הלה המנחה באברהם שתיקן שחרית מפני דידוע דק"ש במנחה ליכא, אך ק"ש דשחרית שקודם העמידה מספקת לתפילת המנחה ג"כ כמ"ש רבינו האר"י ז"ל, ולכן תלה המנחה באברהם שתיקן שחרית ע"ש, ובזה יובן בס"ד מ"ש אברהם אע"פ ואני והנער הוא יצחק נלכה עד כ"ה זו ק"ש דשחרית שיש בה כ"ה אתוון דיחודא בפסוק שמע ישראל, ונשתחוה בתפלת שחרית להמשיך התיקון והאורות ע"י ק"ש לצורך שחרית, ונשובה אליכם בתפילת המנחה באותה ק"ש עצמה שתספיק בעד שניכם : דף כ"ט. אף לדיקים כל זמן שמרבין בתפלתם תפילתם נשמעת. נ"ל בס"ד הכונה בתפילת חובה שהם שמ"ע נשקה זווג עליון למעלה, וגדול כח הצדיקים כל זמן שמרבין בתפילתם ביום שמתפללין נדבה מלבד החובה ג"כ תפילתם נשמעת למעלה שיהיה על ידה זווג עליון כמו בתפלת חובה : שם. ענייה השלם כל הקרבנות כולם. נ"ל בס"ד ידוע כל הקרבנות הם תיקון המלכות שהיא בחינת שם אדני שמספרו ס"ה ויש בו כ"ד לרופים וזה נרמז באותיות הסמוכים לאותיות עולה שהיא התמיד כי למעלה מן ע' יומא פרק א' בניהו נלח"י בקדש. לו יהב כס"ד לס עסיקס עלמיכס כחומס דחע"פ ססיס ככויס מחכניס יקרס ססס חלקים רכיס מחד סככניס ועסריס כמס למס, כן לתס לס סייתס עוליס כולכס כיסד סייתס כמשליס ככסף, סלס סיס כולס ככס גלות עזס, עכשיו סעליתס כדלתות כלומר כדרך סככנסיס כדלת סלס"ס לסככס כו לכסיס סרכס ככת לסת סל מעט מעט פסקי פסקי, כן לתס עליתס פסקי פסקי כזס"ז, לכך כמסלתס כחרז סקרקן כולס כו, כן לתס סלסו ככס הגלות והגזירות : דף יו"ד. גולס מלך סיס לו טיפלו כוניס כיד סותריס. כ"ל כס"ד סטעס לגזירס זו, לסודיע כי הכוניס לע"פ סככניו תמלס פעולתס ללוויס וטוכס, סכנו כסמ"ק סרלוי סתעמוד לעד מלוס זו לדורות עולס סילליקו ככל מלחמותיסס, סנס סזכיות לנס מעת סכנין עכר סס מחסכס רעס, דחסכו לסתור סכנין סזס לח"ז, ולכל החומות מחסכס רעס מרלס סמכניס, סמכינו כגמרס דכ"ק דטעס סלוס כורס כמכתב סנתן להורדנוס עזרס הסופר ע"ס סיסיו כוניס סלסס סורות לכן וסורס סל עץ דכתיב כדכיין די לככן גלל חלתס ונדכך די לע סדס, כי לו מפני סחסס לשרפו כלס לס ימרדו כו סיסודיס, כי לס מסס על המקדס מחסכת רע לסלוס יד כו, ולכן גזר סס"י דלו סכוניס ססיס לסס מחסכס רעס זו סל סירות כסמ"ק יפלו כיד ססותריס, לסודיע סגס סס מסיכי ככלל ססותריס. ודע כי עתס פרס נסתנו כדסס לסר כיסלס וכל סיסמעליס יסס ליס עוכדיס ע"ז כחסר סיו כתחילתס ללו כעסו ככלל דת סיסמעליס, ולפסר כי גס ענייניס ללו נסתנו כחסר נסתנו כמס ענייניס סל סכלי מסיס מחמת חורך הגלות, וכרוך סיודע. וכן נמי מ"ס כלן לין כ"ד כל עד ססתפסט מלכות סרס רסעס סדסס ככל סעולס כולו, לס יוכל לדעת לס ענין זס נסתנס כחורך סזמן כרס ססר נתרחכס מלכות כ"ד ססוס מלכות כחסר נסתנו סדכריס החמוריס כענייני מסיס כזס"ז, לו לס עדיין יס קיוס לדכריס חלו החמוריס כלן, וכרוך סיודע, ועיקרס דענין זס עלמו סל סתפסטות מלכות סרס, לס נודע לכו כיסור כחמיתות, כי יס לפרסו כחופניס סוניס, וכרוך סיודע : דף י"ח. סיקיס גדול מחסיו כנוי כחס וכעוסר וכחכמס. כ"ל כס"ד דל' חלו כרמזו כד' חותיות הכסן, סח' רחסונס כחסס"ע סיס ח' וזו חכמס, ולוס כ' כח, וחות כ' סניס וזו ס קעוסר, וחות יו"ד כוי, וכחות כסניס חסיס עוד כמללס, ותלמודל דידן לס פליג סס כלל המלחס כנוי, כי סוי קלי על תכונת סחיכריס סלס יפס כתכונס ומכלס לוכס וסודס, לך תקנין סעולס, למס סכיס כלן דכרי סחריס סחמרו גדלסו מכל מחסיו, דלין זס נוגע לקוסיס ססיס רק מדכרי ת"ק, וג"כ כס"ד דכללו דכרי סחריס סיינו מפרס דכרי ת"ק סחמר גדול מחסיו כנוי וכחכמס קלי על לחיו סכסניס, ולפ"ז מחי קוסיס ליך מוקמין ליס, די"ל כעת סמינו חותו סיו כל לחיו סכסניס חסריס כחכמס וסול עדיף מנייסו, לך עודנו חסר ולריך ללמדו ולחזקיס לו סמל לס למדס, ולכן סכיס דכרי סחריס דחמרי סיסיו לחיו סכסניס מגדלין חותו, וקסס למס סולרכו לפרס כדכריסס לחיו סכסניס, וסו"ל למנקט כסתמס סיסיו לחיו מגדליס חותו, וכדנקיט ת"ק סיהיה גדול מחסיו כנוי וכו', ולס פירס מחסיו סכסניס, סס ודחי מוכס דת"ק קלי כחומרו מחסיו על כל יסרחל, דקרי לכל יסרחל לחיו, וכעי סיסיס גדול כחכמס מכל סחכמיס סנמלחיס כיסרחל כזס"ז, ולכן סחריס דמפרסי מחסיו על סכסניס לס למרו סלס לין לו לחיו מגדליס חותו, סל פרסו דכריסס ולמרו סחלו הכסניס מגדליס חותו, ח"כ ס"מ לחיו דנקיט ת"ק קלי על כל יסרחל, ולפ"ז מקסי ספיר סלס לינו חכס ליך מינו חותו וסס כעינן סיסיס חכס מכל חכמי יסרחל, ולס סול גדול מכל סנמלחיס, ח"כ לין חכמיס יותר ממנו כדי סיסיו מלמדיס חותו עתס : שם. חלסס דעתיס. פירס סמוסס סיס לסס סעוליס סרכס וירדו המקטרגיס לקטרג וחס לס ילליס כמעסיו כעכודת סיוס : דף י"ט. סס פורסין וכוכין לחל"ג כל סחומר ככסריס לוקס כגופו. כרחס דמכות גי' סת"ק כענין כסר, לכך כוכין סמל חסלו חלס כסר : דף כ'. כיומל דכפורי לית ליס רסותס לחסטוני, ומפורס כמדרס דלסרכס מלמד זכות ומדכר כסכס יסרחל. וכזס יוכן כס"ד רמז סכתוב מי יתן טסור מטמל דסיינו טסור לו זכליס סל זכות מטמל לס חסד כחמיס סול יוס כיפור ססול יוס חסד המיוסד כסנס : שם. וסיס קולו כסמע ככסלס סלסות. סקסס סריטכ"ס ז"ל ממ"ס כמס' תמיד מירסו סיו סומעין קול גכיני כרוז, דנמלס סיס סיס קולו כסמע כעסרס פרסחות. וי"ל כס"ד מ"ס כלן וסיס קולו כסמע כסלסס פרסחות סיינו לכל חרס, ומ"ס כתמיד דסיס כסמע מן יריחו, לחו לכל חרס, סס ללותס סחזקיס כסוס ססמע מחד סיודעין לפנימיס נמלחיס סס כלי סלס כסו וסומעין קולו, וגס זס כזכות ססיס מנסיס קולו כיותר. לך קסס כיון דסיס זס דרכו תמיד סנסמע קולו כסלסס פרסחות, מס חידוס מלס כל סלסס המלך כסמעו כסלסס פרסחות, ססיס לו מתנוס. וי"ל כס"ד כי סגריפס סיס כס כדרך וסיס יגע סרכס וכל סלס עיף ויגע יסיס לו חליסות ככל סחוסיס סלו, ולכן כיון ססיס יגע וסמע כרחוק סלס פרסחות, סיער כדעתו סלס לס סיס יגע סיס סומע קולו כרחוק ססס פרסחות, ולכן נתפלס עליו וסגר לו מתנות. וטעס סמתנס ססלס סן כעיניו על ססכר סזס מככד לת ס' ככרוז זס סלס לורך כי סכרוז סיס כעכור סנמלחיס כירוסליס, ומס לורך לססמיע קולו למקוס רחוק לססעיר עלמו כזס : שם. ולע"ג דסכס ליכס חולסס וסכס ליכס חולסס. פירס מסרס"ס ז"ל סכסנס סכס ליכס חולסס דתענית וסכס ליכס חולסס דתענית, דמטעסס סגריפס סוס כחול, וכחסר סכריס מסרס"ס, יס וכטיס קסיס סוזלו סוללך לדקדק סכרס זס, דלס סוס עוכדס כיוס"כ כדי לפרס כן, לימל דסחי עוכדס דחגריפס סוס ככרוז סל יוס"כ, וסול סיס מסלך כדרך כערכ יוס"כ, ולס סיס יכול לסגיע לירוסליס כיוס ססיסי לעת ערכ, וסוכרס לסכות כליל יוס"כ כמקוס ססוס רחוק סלס פרסחות, וכחותו מקוס סמע סכרוז ססיס כיוס"כ. ומ"ס סכס ליכס חולסס, כי סכרוז סיס כלילס, ועדיין ליכס חולסס דתענית כמס עת ססורי סיס כיוס. וכ"ל כס"ד ח"ס לפרס דכלילס ליכס חולסס, דלע"ג דליכס חולסס מכל סלילס, ליכס חולסס מכל סלילס, כי סלדס ירגיס ככמס כלילס חסר חכילתו יותר מן סיוס, ולכן לענין הקול חולסס דלילס קסס לו יותר, כי יסיס יוסכ כלסוכו וידכק לסוכו לחכו, ועוד סכרוז סיס כסוף סלילס וכיון דיודע ססיוס כולו יסי' כתענית ירגיס גס ככער סחכילס מחמת הלוס, כנרלס כנסיון ססלדס כיוס סתענית ירגיס ככער הלוס מן סכוקר, ועוד דחס כונתו לומר דכלילס סול קרוב לחכילס וליכס חולסס דתענית, ח"כ כ' ס' סדכריס ככללו כדכר חסד דחמר סכס יממל וסכס ליליס : שם. וסיינו דקלמר ככוכדנלר וכל דכי חרעס כלס חסיכין. פירס סין לפרס סחי לס דקלמר ג"כ לסון סעדר סוס, כמו ענין לס סכמקרס ססוס ר"ל לין לסס חסיכות, דח"כ סול"ל וכל דרי חרעס לס חסיכין, ומדחמר דחמר כלס ס"מ סחי לס סוס סס דכר, וסיינו דקחי על סרגס דיומס דסמיס לס : שם. רכי יסודס לומר עד סיסנס וי"ט עד סיסנס. כמלס ג' סכרות יס כזס, ת"ק ס"ל עד סיקרס קול סלסון דקל
יומא פרק ג שהוא הכלל שלו הוא כנגד שעות חייו של אדם שיש בו מספר עולמות כנגד סך שעות חייו וימיו, וידוע דהאדם חלוק לשתי חלקים שהם גוף ונפש, וחלק הנקרא גוף הוא מן הכתפיים עד הרגלים כל זה החלק נקרא גופו, ולמעלה ממנו נקרא ראש, אך זה החלק הנקרא גוף נופח רובו של החלק הזה הוא נקרא בשם רגלים, כי הרגלים מתחילין מן העגבות ושוק וירך עד הקרסול והעקב, ונמצא חלק זה של גופו רובו מתייחס לרגלים, והרי הרגלים הם רובו של גוף, ולפי האמור שבגוף תוך הנקרא בשם צלם יש בו עולמות כנגד מספר שעותיו וימיו של אדם, נמצא בחלק הזה המתייחס לרגלים יש בו עולמות כנגד רוב שנותיו וימיו, ועל כן כיון שעבר הכתוב רגלי חסידיו ישמור שזכר הרגלים שיש בהם עולמות כנגד רוב ימיו של אדם, ש"מ דקאמר כיון שעברו רוב ימיו של אדם ולא חטא שוב אינו חוטא שהקב"ה שומרו : שם. בא ליטמא פותחין לו בא ליטהר מסייעין אותו. קשה אם פותחין לו א"כ מסייעין אותו בטומאתו דהפותח פתח החלל לגנב ה"ז מסייעו בגניבה. ונ"ל בס"ד דזה איירי בכה"ג דהמעשה שהיה ויכולת בה שסובלה בנחל אשכול בפר' מילה שמלא בחגרת לר"י יעבץ : ראובן ושמעון ירדו בחיים לבור אל ארץ מפתחם ויהי סער גדול בים, ויהמרו המלחים לבא אל חוף ארץ שפלים בעת השמד, ויאמר בלבם שבר שני האחים זה כמה ימים אנחנו בולמים בבולם אל ארץ גזרה ויפגע ראובן בבית המון לחומה העיר, ויחמלו עליו ויתנו לו שם בשר לאכול וסחורנה עיניו, ושמעון גם הוא הלך לבית אחר בעיר וישם לפניו לאכול ויאכל, והשומם עייפים אלמים ובלתי רגלים, ישבו שם ימים אחדים בלי הגד כי יהודים הם מפני הגזרה, ויהי כשב רוחם וידעו כי יש בכתם ללכת, ויצררו את צרור הבתים אשר גמלו עמם חסד וילכו, וטרם יפרדו התוודע אל ראובן בעל הבית אשר גמל עמו חסד, ויאמר לו הכרת פניך ענתה בך כי אתה יהודי, דע אחי כי אני כמוך, ומן היהודים האנוסים אנכי, ואני וכל אנשי ביתי שומרים מצות ה' בסתר, ובמרתף מתחת לארץ אני שוחט ובודק, ומהר מבשר בחלב, ועתה אל תעצב בעבור שולחן בביתי כי בשר פיגול לא בא בפיך. אך שמעון ידע כי בבית נכרי ישב, שהוא רואה בשיניו מאכלם נבילות וטריפות ובשר בחלב, והוא אכל שם מפני פקוח נפש, ויהי בצאתם אל עירם, הלך שמעון ל חכם עירו וישאלו מה זאת עשה שהיה לי להשליך בבית נכרי, ולאכול בשר טמא ואסור, ולרעי היטיב חסדו להזמינו בבית ישרף. וישיבהו דבר הגד נא לי אי תפחד ממני אם מעולם לא אכלת דבר אסור בלי אונס, ויאמר אמת נכון הדבר, פעם אחת הלכתי עם נערים ביער וראיתי אוכלים לחם וגבינה ויין של נכרים, והתאויתי תאוה גדולה אל הגבינה ואל היין, וטעמתי מעט מהם, ואמרתי יסלח נא ה' לעבדך בדבר הזה. ויען החכם ויאמר, דייק ה' בכל דרכיו, הנה רעך הטוב ממך, מעולם לא בא בפיו דבר אסור, וישמרהו השי"ת מן התקלה, גם בעת צרה ואונס, אבל אתה כבר עברת את פי ה' בלי אונס, לא יקרת בעיניו לעשות לך נס להזמין לפניך בית יהודי בתוך בתי נכרים הרבים, עכ"ד ע"ש : ובזה מובן בס"ד הכתוב, אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד, והכוונה היה מפני שלא הלך בעצת רשעים מעיקרו לעבור על ד"ת בשלט בנפש בלי אונס, לכן בדרך חטאים בזמן האונס לא עמד, שהזמין לו השי"ת בית ישרף שיכנס בו, ולא יאכל דבר אסור. ובזה פרשתי בס"ד הענין בבוא אברהם אע"ה למצרים, ויאמר לשרה הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את, דהקושיא כאן ידועה איך שרה אע"ה שהיתה מן ארבע יפיפיות שבעולם, ובטוחה באברהם אע"ה, שנים הרבה אע"פ ש⟦...⟧ עליו פירוש לא ישמע אל דבריך, והשיב לו הקב"ה ⟦...⟧ שנתתיך הנה ברכתי אותו, נמצא שם זה נתברך מפי השי"ת, ועל נמי קריאת שמו היתה מאת השי"ת ע"י המלאך שאמר להגר וקראת שמו ישמעאל כי שמע ה' אל עניך, לכן שם זה אינו דומה לשאר שמות של רשעים, אפילו אם נחזור לה עשה תשובה אח"כ : שם. אמר ר"א לריק מעלמו רשע מחבירו. נ"ל בס"ד הכונה הצדיק אע"פ שים לו יצה"ט שמייעלו לטובה וע"כ הוא הולך בדרך הטובה, ועוד כי באמת השי"ת הוא העוזר לו כמ"ש רז"ל יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הקב"ה עוזרו לא יכול לו, עכ"ז נחשב לו כלו נעשה לריק ר"ל מכחו ועמלו ידו בלתי עזר, וכמ"ש רז"ל בגמרא דסוכה לעתיד נדמה יצה"ר לצדיקים כהר ובוכין ואומרים איך כבשנו הר זה, והקב"ה אומר בני גם אני תמה איך יכלתם לכבוש הר כזה, ולז"א לריק עושה הקב"ה עמו חסד שיחשוב לו שהוא לריק מעלמו כלומר מכחו ועמל ידו, ועי"כ יתן לו שכר שלם, אך הרשע כרי להקל מעליו העונש יחשוב לו שנעשה רשע מחמת חבירו, זה היצה"ר שנקרא חבר לזה האדם החוטא שנתחבר עמו, דכתיב חבר הוא לאיש משחית, וכמ"ש לעיל א"ל שיהא זכור לטוב לרב יהודה אחזה דרב סלא חסידא, אמר לא אתי משיחא וכו' דלא ימחול לכפויי טובה, ולבטול כמה בתולות בישראל, אמר ליה קב"ה מאי אמר, א"ל לפתח חטאת רובץ, פירש רש"י ז"ל יצה"ר הוא המחטיאם בעל כרחם, נמצא הולה הרשעות של הרשע ביצה"ר כדי להקל עליו העונש ותולה הזכות יותר ביצה"ר המתהווה מן ההרגל, שזה יבא מהלידה ונקרא חבירו ממש. ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו פירש לריק מעלמו אין דנים אותו לגבי גדול ממנו, דא"כ ימצא חסר הרבה, והרשעים דנים אותו לגבי רשע הגדול ממנו כדי שלא תהיה רשעתו גדולה, וכ"ז בחסדו יתברך, עכ"ד נר"ו : שם מקללתן של רשעים אתה למד ברכתן של צדיקים. בזה יובן בס"ד מי יתן טהור מטמא, שתלמד ברכתו של טהור הוא הצדיק, מן קללתו של טמא הוא הרשע לא אחד שהמיתה, כלומר מן הברכה הנקרא אחד דכתיב ביום אחד בלחודו, אתה למד ברכה של צדיק מקללה של רשע : שם. אפילא בשביל צדיק אחד העולם נברא, דכתיב וירא אלהים את האור כי טוב, פירוש בריאת העולם היה היתה בהבדלה שהבדיל אלהים בין האור ובין החשך, וקאמר הכתוב וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך, פירוש וירא אלהים את האור כי טוב זה הצדיק שהוא אור הנקרא טוב ובעבורו נברא העולם היה בהבדלה שהבדיל בין האור ובין החשך, כי הבריאה נשלמה בהבדלה זו, ופשט המאמר הכי הוא ברא אלהים את השמים ואת הארץ יען כי וירא אלהים את האור כי טוב זה הצדיק בעבורו ברא השמים והארץ : שם. כיון שילמו רוב שנותיו של אדם ולא חטא, שוב אינו חוטא שנאמר רגלי חסידיו ישמור. פירש מהרש"א דרוב רגלי מלשון רגילות כיון שהרגיל אדם עצמו להיות חסיד, והוא דוחק, דמנ"ל דבעי רוב ימיו דילמא בשתי שנים או שלש שנים הוי רגיל דהא בעלמא בשתים ובשלש פעמים חשיב רגיל, וכן כאן בשלש שנים שנזהר ולא חטא חשיב רגיל, ולמרבה נימא בעשר שנים, ומנ"ל דזה תלוי ברוב ימיו. ונ"ל בס"ד דידוע שיש לאדם צלם מלבייש גופו מראשו ועד רגליו וזה הצלם הוא כמו גופו ממש דכל מה שיש בגוף ראש וידים ורגלים וכל האברים יש בזה הצלם, וידוע מ"ש רבינו האר"י ז"ל בעץ חיים שער הצלם פרק א' שהצלם הזה נקרא מדת ימי האדם כי כפי מספר העולמות של הצלם הזה ככה הוא מספר שעות חיי האדם ההוא והיום שאינו עושה בו מצוה נשאר פגום הניצוץ של הצלם שהוא כנגד אותו היום ע"ש, נמצא חלק גוף האדם תוך
[Marginalia] ٤/٢٢٩ بسم الله الرحمن الرحيم الامانة العامة للاموال المجمدة الحقوق / الاسقاط العدد / ١٢١ التاريخ / ١ / ٤ / ١٩٧٨ [Stamp] رئاسة الطائفة الموسوية [Stamp] العدد ١٩٩٨ [Stamp] التاريخ ٩ / ٤ / ١٩٧٨ رئاسة الطائفة الموسوية ببغداد م / المتوفاة طوبة الياهو اسحق نورائيل . اشارة الى كتاب مديرية الجنسية العامة / الهويات ١ / ٣ / ٢٨٢٤ راجين تزويدنا بالاستشهاد المطلوب بالسرعه الممكنه . [Signature] ع / الامين العام صوره الى /ـ امانة الاموال المجمده في بابل / كتابكم ٦٧٥ في ٢٧ / ٣ / ٩٧٨ لانتظار ما ⟦...⟧نا رجاء . الحقوق / الدعاوى / اشارة لكتاب امانة الاموال المجمده في بابل المذكور اعلاه لانتظار النتيجه واخبـار الحقوق / الاسقاط / الاضبارة ٢٧٨ . عبد العزيز / ٤ / ٤